וכמה שווה הסיכון ?


שוב , צבא .
עוד לא נכנסתי וכבר אני מקללת .
מצאתי נקודת אור שם בין כל התפקידים , ימאית גוררת , ראיתי ניצוצות בעיניים ראיתי הרפתקה שאני מחכה לצאת אלייה , ראיתי ים וחופש . 
ביקשתי התאמצתי , השגתי , ועברתי את הגיבוש בהצלחה רבה , אפילו בהצתיינות .
אבל בטפסים ציינתי שאני בעלת חרדה להתרחק מהבית , ולא מוכנה לשרת באילת ובאשדוד .
כמובן שזה משהו שצריך לקחת בחשבון , ושוב הדילמה מופיע , האם זה המקום והזמן להתמודד ? 
או שכל הרעש והלחץ מסביב יגרמו לי להשתתק .
הים נראה לי כמו מקום מלא בחופש ואז מגיע הסתירה הפנימית הוא אני מוצאת את עצמי במצב של מצוקה בים הסירה נתקעת ואין חוף באיזור .
זה הכל פסיכולוגי זה הכל פסיכולוגי , אני רוצה אומץ . אני רוצה אומץ .

ופתאום קיים בי הפחד שהם לא ירצו אותי לאור הדברים שציינתי , הרי זה משהו שצריך אליו חוסן נפשי , חוסן שאני לא בטוחה שיש בי .
כשאני מתייעצת עם הסביבה , נראה שלאפחד זה לא היה מפריע להיות שעות בלב ים , אז למה לי כן ? 
הם אומרים לי שלדעתם אני באנדם ככ חזק , שאני בנאדם עם כלכך הרבה מוטיבציה , שאני לא יסתדר ,הם לא מכירים אותי ככה חלשה .
אני לוקחת את המילים שלהם ומחזקת את עצמי ונזכרת , שלמרות כל פחד שאי פעם היה בי , אפעם לא וויתרתי לעצמי ,
אני כועסת על עצמי שאני מוותרת . וואני מרגישה כלכך הרבה יותר חזקה אחרי זה .

אני מלאת הפתעות ואני בעצמי רק מתחילה להכיר את עצמי מחדש .
אולי אני יגלה דברים חדשים שלא הכרתי ? אולי המרחק בים זה המקום שלי , זה החופש שלי ? ואולי זה האיום הכי גדול שלי .
אני חיה על דימיון ורגש , ופה אני חסרת איזון , אני לא מוצאת את הרגש לקשר אליו את הסיטואציה .

אני מחפשת לפתח את עצמי ללמוד לסמוך על עצמי ולא לפחד ,
לראות את העולם מזווית אחרת בה אין לי בררה אלה להיות עצמאית . 

אני טובעת במחשבות .

נשארו לי עוד פחות מ12 שעות להחליט אם אני סופית רוצה את התפקיד או לחתום וויתור עליו . 
זה כלכך גורלי עבורי , אני לא בטוחה מאיזה מניעים אני יעשה מה ומה יהיו ההשלכות שלהם .
אני רוצה את הטוב ביותר כמובן , אבל לא הצלחתי למצוא כיוון