נשימות קצרות,עיניים דומעות וידיים רועדות,

אני לא יודעת איפה לשים את כל העצבים שלי.

לסת נעולה וראש מוחבא בין שתי זרועות.

צעקה קורעת מיתרים,צעקה שרק אחד שומע.

האוויר דליל ואני כבר לא מצליחה לנשום.

החושך מבריח את האור ואני נעלמת אי-שם, בתוך שומדבר.

אין לי את האמצעים להגשים את עצמי.

אני מתפרקת.

כל משאלה מתרוצצת בעולם הזה, לאף משאלה אין באמת מקום.

אסור להרים ידיים, אבל הידיים האלו כלכך כבדות. נמשכות למטה.

לדעת שאני מסוגלת אבל לא מצליחה.

לדעת שהמילה "הצלחה" רחוקה ממני.

נשבר לי לזלזל בעצמי.

נשבר לי שאני לא מצליחה להעריך אותי כמו שאני.

שאני לא יודעת הערכה וכבוד.

יש בי כל כך הרבה. האמנם?

אנשים מחלקים מחמאות אבל הן נאבדות מסביבי.

איך זה שאנשים רואים את מה שאני לא מצליחה.

אם רק הייתי יודעת שיש בי מעט יותר, אולי היה לי קל יותר.

אבל אני מסתכלת במראה ולא רואה כלום.

כלום מלבד לאכזבה אחת גדולה.

הרעידות האלה,מסמלות הרבה ושותקות המון.

פחד.

לחץ.

בילבול.

כאב.

_

אני רוצה ללכת, רק לקצת.

להצליח למחוק,

להצליח לצחוק.

להצליח בדברים שאני כלכך אוהבת .

ריקוד.

אין לי גישה.

____

כל מה שנשאר לי זה האופטימיות הבלתי מחוייכת,

התשוקה השקטה,

הנחישות הכבויה.

_

אני בסדר,

כי אין לי ברירה אחרת.

__________________

עריכה:

פשוט תזמון מפחיד.

בדיוק כשנעלמו לי כל הדברים הטובים בי ,

הוא אשכרה עשה רשימה.

"צוחקת
זורמת
יודעת לנהל שיחה
עומדת על שלך
כיף להקשיב לך
כיף לדבר איתך
תעשי הכל בשביל אלה שאת אוהבת
דרך חיים שונה משל כולם (ו .. ואללה די הצלחת לשכנע אותי בה)
יפה
חכמה
צבע עור אעששששש  הלוואי עליי.. :P
את פשוט יודעת להתאים למצב רוח
את שושואיסטית קטנה :D
שכולם בדיכי את יודעת איך לשמח
שכולם שמחים את יודעת לגנוב לעצמך את הדקות האלה לבד...
כותבת אדיררהה !! (תתחילי לכתוב מקצועי ,ממש לשווק :)
ואת יודעת למצוא את הטוב בכל אחד
את הטוב בכל דבר
רוקדתתת (יצאו לי העיניים שראיתי אותך )..."

הוא פשוט החזיר לי את החיוך לפנים,

חיוך ענקי, שהפנים שלי כבר זמן רב לא ידעו .

והוא בכלל לא ידע שהייתי צריכה את זה.

אבל בכל זאת, הוא לא יחזור לחיים שלי.

 תודה לכם.

הייתי צריכה כל מילה .

אתה למעלה,בגבול של השמיים,

לאט לאט יורד את כל דרכך למטה,מאיפה שהתחלת.

קטן אך מלא בתוכנך,וככל שאתה מתקרב אליי,אתה נעלם.

מטשטש את כל המילים שאי פעם כתבתי.

את כל המילים שהדף ידע.

שוטף אותי, מנקה אותי מחטאי.

מטביע אותי בשמחה מאופקת.

מרים את ראשי ועוצם את עיניי,

מלטף כל איבר שנרדם.

הלב לא ידע עוד כמוך,

והחיוך נשכח מאחור.

תחזור כבר,

תחזור.

הוא רחוק ממני ורחוק מלשוב.

תמיד כשעוזב אני נאבדת בשגעונותי.

גשם,תחזור.

צל השמש מכסה את הריח,

השמיים נצבעים אדום והאופק נהפך לשחור.

עננים נפרשים מתחת לכוכבים, כסדין כהה ששט עם הרוח.

ומתחת לשמיים הגועשים האלה,

שני צלים שנראים כאחד.

מכורבלים זה בזו.

אחת תחת כנף השני.

מוכנים לזרום אל השקט של הביחד.

אל המילים שבמגע.

להבלע בחיוך,בגומות.

לשקוע בעיניים,גם כשעצומות.

להאזין לשתיקה שמדגישה את הפעימות.

ולהשרף בשפתיים המתחחמות.

לנשום.

להרגע.

זה יגיע.

זה בכלל לא חסר.