מי היה מאמין שאותה האבן תתרכך. חלום ישן העיר אותה. הוא בלתי מושג, היא יודעת. אין ברשותה את האמצעים. ובכל זאת, אותה האבן שהשלימה עם תכליתה חסרת המעוף, שבה לחלום על החול. כל גרגיר בזכות עצמו, וכולם נעים במחול שכזה עם הרוח. וכולם מתערטלים עם הים ומתאדים אל השמש. ואילו היא יציקת חלומות פגי תוקף, בעמק ללא אחו. לא בעמק השייך לאגם בין רכסים ולעדרים מלחכים, אלא בעמק הפוסלת של ההרים. בניעור פסגות שחצני, נופלות כמה אבנים אליו. כך מתייתמות האבנים ממעוף ושאיפות. קורסות תחת משקלן. וכך פתאום אותה האבן, החלה להתרכך. המחשבה שתהיה לגרגר קליל על חוף, הולמת בה. הולמת כה חזק עד שהאבן חלה להסדק. עוד כמה הלמות שכאלו ותתפורר לגרגרי חול, בדיוק כפי שרצתה. והיא תהיה קלה מספיק להיקלע אל זרמי הרוח, מן העמק אל היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
