את מגלגלת מספרים בראשך של כמה שדות הרסת כשתלשת פרחים במטרה להבין אם אוהב או לא. וכמה שדות של עלי כותרת נוצרו מכל תלישה כזו. והגחמה בלקפוץ אליהם, אז את נושכת את השפה ולא מגיעה אל סוף דעת עלי הכותרת של אף פרח שקטפת.

__

לראשה צעיפים שחילוניות ישמחו לקשט את צוואריהן בהם, וידיה במלאכה לא פוסקת, מקפצת בין עקרות בית לעבודת השם, הלא הן שתי עבודות במשרה מלאה. והיא לשה את הבצק, כאדם הטומן את זרעיו באדמה ומעדר ומעדר. הופך את זרעיו כדי שלא ידע היכן להשקות. שלא יתחייב אך מצפה בכל זאת לצמיחה. התנועות אטומוטיות לחלוטין. הידיים בקערת מתכת 'פרווה' והראש בענן אחד עם ה'שם'. 2 קילו והפרשת חלה. פונה אלי "מה תרצי?" ואני נאנקת. התשובה הנדרשת מכל כוכב נופל ספונטני, ריס שאיבד אחיזתו בעפעף, חיפושית בכוננות נסיקה וסביון שמבקש להתפזר באופק זהוב היא "שיהיה בסדר". היא רואה את המבט המבוהל שלי, כאילו נשארה לי משאלה אחת לאחר שיפשוף המנורה ואסור לא בשום אופן לבזבז אותה לשווא. היא חייכה ואמרה "זוגיות". מהרתי לסתור ואמרתי "שיהיה לי טוב בשינוי הגדול שמצפה לי בשבוע הקרוב". היא סתרה אותי חזרה, סתירה מהמתלבשות ואמרה "טוב יהיה לך כך או כך. השאלה היא באיזו דרך. השם צריך שתהיי ספציפית איתו. זוגיות"

ולרגעים הרגשתי מבורכת ומצפה כבר למשהו חדש שיעלה חיוך אל מסך דולק שאמור להעביר לי אדם שלם  ואת חום גופו דרך סוללה מתחממת. וככל שהשעות עוברות הציפייה דחתה. נדמה לך שבכל יציאה מהבית האהבה שאת מצפה לה תקפוץ אליך בתסריט שכתבת כבר היטב בראש שלך לכל צעד שאת צועדת. אבל בתסריטים כל כך מדוייקים את כבר מתחילה להתרגל להתאכזב. ובכל זאת, הפעם האכזבה קיבלה טעם לוואי של עננים מתמוססים על לשון מיובשת. ואז קיבלת הודעה.

 __

הפסקת לקטוף פרחים. אגרטל הזכוכית אחוז אבק ולביטנו מים עומדים שלקחו חייהם של כמה חקרים מעופפים. את מצפה לו וכשמישהו מגיח את מרשה לעצמך לקרוא לו שעשוע זמני ווירטואלי. כי אל החיים האמיתיים לא תכניסי אף גבר.