אם רק הגעגוע היה מחזיר אנשים.

אם הוא רק היה טיפה מקל.

אולי הייתי מרפה, אולי הייתי מאשרת לך ללכת.

היחיד שנגע בעומק הזה.

היחיד שלא פחד לצלול כלכך עמוק.

היחיד שהבטיח שלא ילך.

היחיד שהלך....ולא מרצונו.

בסערה שבולעת הכל.

נבלעת גם אתה, לתוכי.

חיפשת את עצמך בתוך המילים שלי,

ולא שמת לב שצללת עמוק מידי.

כמעט שנגמר האויר ולא חזרת למעלה, לנשום.

הסתכנו.

הרי ידענו שבקרוב זה יגמר.

שבקרוב תמצא את מה שאתה מחפש ותעזוב.

מחפש לדעת עוד, רק למצוץ מידע.

נובר בתוך השומדבר שיש בי,

בתוך עומק אינסופי של כלום.

לגעת בנקודה שחשקת בה, ולעזוב.

חשבתי שאני אסתדר בלעדיך,

חשבתי שאמצא לך תחליף.

לא תארתי לעצמי שבמקומך אמצא את הדמעות,

את הדמעות שמתאפקות מלרדת.

והינה הן, מולי.כאילו לועגות לי.

ואתה?

אתה עזבת.

בדיוק כמו כולם.

  אני לא אסתיר.

החיוך והגומות שלך מהפנטות אותי.

אתה כלכך ממעיט בערכך.

אתה פשוט לא מודע לעצמך.

אתה עיוור.

אני רק מחכה ליום שתסתכל במראה, ותחייך.

לא תחייך מאילוץ, תחייך כי אתה אוהב את מה שאתה רואה.

אני לא היחידה שרואה את היופי.

איפה אני אמצא עוד אחד כמוך?

"את עוזבת כדי שאני לא אעזוב?"

מפה הכל התחיל.

___

בסך הכל ידיד.

 _ _ _

חלמתי עליו אתמול .

כנראה שזה באמת מפריע לי.

הבנתי שהכל כאן מוקצן מידי (10.7)

כבר כמעט שנתיים שאני נודדת.

כמעט שנתיים שאין מקום למחשבות.

סוחבת את כל הרכוש על גבי, כי אין מקום אחר.

חייה על הגגות.

כל לילה מוצאת את הצל שלי מתהלך לפני.

המחברת כמעט שנגמרה,הדפים כבר בלויים ולחים ,

המילים שנכתבו בעופרת העיפרון כמעט ונמחקו לגמרי

והשירים שסורטטו בדיו כחול, נמרחו.

בתיק שהולך איתי לכל מקום,כל החיים שלי נמצאים .

כל מה שאני צריכה,

מחברת ועט.

הגגות הם הבית שלי.

כל ערב עולה לשם, וריח של עובש מרחף מסביב,

אבל אני אוהבת את זה.

ובדילי סגריות מפוזרים על הריצפה,

אבל אני אוהבת את זה.

ושקט משגע שמאפשר לי לשמוע את עצמי,

פעם ראשונה ביום, שכמעט הסתיים.

השמש כמעט נבלעת לגמרי בין העצים בשכונה שממול,

והצל שוב מופיע לפני ומטפס על הקיר המתפורר,

ומתחיל להתנוענע.

לירקוד.

בלי שאף אחד רואה.

בלי שאף אחד מרגיש.

רק את הצל אפשר לראות,מקפץ וזז על הגגות.

אין שום אדם אליו הוא מחובר.