בריצה אל המחר...

לפעמים אני מרגישה שזה לוקח יותר מידי זמן, שהמחר הזה רק מתרחק ממני.

חשבנו שהלילה עוזר לנו לשכוח והתרדמת משככת כאבים,

אבל גם בחלומות הכי כמוסים שלנו אנחנו נפגשים.

"לא רק היום מקשר בנינו, כנראה שגם הלילה..."

אני בראשך ואתה בשלי.

האביב והקיץ כבר עברו מאז, ועכשיו אנחנו בסתיו שההתערבב בגשמי החורף.

לקוות בלב מהסס שבקור הזה נוכל להתחמם אחד בגופו של השני.

אבל כנראה לפעמים אנחנו דווקא צריכים את הקור הזה שיעורר אותנו,

שיכנס למחשבות השקטות ביותר שלנו ואולי יגרום לנו להבין דבר או שניים.

אבל הקור הזה, זה שברוח, התחמם מזמן...

כבר קשה לחשוב.

נותרנו שנינו עומדים אל מול הנצח,

מחכים- למה בעצם?

והימים חולפים, הופכים את זה לזיכרון חסר חיים.

___

די. אני מותשת מהחיפושים הללו אחר התשובה.

אני צריכה שתושיט לי יד.

הפעם, אני באמת צריכה

_____

 יום רביעי יומולדת 15 (:

כבר עברה שנה ?

_____

נכנסתי, והיה לי קשה להתעלם.

פוסט לזכירו של איתן וולף.

הוא היה אמור להיות עכשיו בגילי.

איך שאנחנו מתנדנדים בין החיים למוות,

עד שניפול מהנדנדה הזו לכיוון מכריע,

למקום שאנחנו כבר לא מרגישים את הנפילה,

אבל אחרים כן.

כל יום ויום, עד שגם הם יפלו.

איך שחודרת המנגינה אל תוך השקט,

מצד אחד מלכלכת אותו ומצד שני מקשטת אותו בעדינות.

המנגינה מתגנבת דרך אוזניי, מתאחדת עם הדם,זורמת איתו בכל גופי.

היא שמה את כפות ידייה כנשיפה שמצווה ברכות לעצום את העיניים,

ואני המהופנטת ,מצייתת.

בעומק שאליו לאט לאט צללתי,לא קיים עולם.

זו רק אני והמנגינה.

הגוף שלי הולך עיוור אחרי המוסיקה.

מתנועע לפי הקצב.

הידיים שלי נפתחות ומתארכות,חותכות בעדינות את האוויר הקר.

העקבים מתרוממים מן הארץ ונשענים על האצבעות הדקות ועם זאת החזקות מאוד.

הגוף כבר לא תחת שליטתי, המוסיקה שולטת בו.

התנועות הלא ברורות הפכו לריקוד.

ריקוד שמדבר מעצמו.

עכשיו,כבר לא צריך מילים.

אני רוקדת.

רוקדת כשהשמש מנסה להביס אותי,

רוקדת כשהרוח וצינת הלילה מקפיאות את הגוף,

רוקדת בין בדלי הסיגריות שזרוקים מסביב.

רוקדת על בטון שחותך את עורי,

אני רוקדת כשכואב.

אני רוקדת כדי לחיות.

___

ריקוד זה בשבילי הרבה יותר מתנועה.

אני מתגעגעת לריקוד כמו שלא התגעגעתי לדבר כלשהו בחיים שלי.

אבל אין לי גישה.

אני נשבעת לעצמי למצוא דרך.