"אני נכנס לחדר ורואה אותה יושבת מול הראי..."

האור שבוקע מדפנות הראי שותף את הפנים שלה, ומחליק על העור כי חלק ונקי.

היא תופחת קלות עם הספוג על עצמות הלחיים הקשות. אבק הסומק דואה באויר כמו נשר שמשקיף ממרומיו, לא מוצא מנוח אף שנראה שלו.

היא דגה באצבעותיה את האודם, מושכת אותו על השפתיים, ואחריו נמשכת גם התשוקה המאופקת מלהסתער ולטרוף את כל מה שזז.

זו אותה התשוקה שדבקה לשפתיים של זר ונשארה על חום בשרו.

היא השאירה אצלו יותר מידי. ברגע שהצפירה נשמעה היא פשוט רצה וברחה ממנו. השאירה הכל כשהיה...

היא יודעת שהאודם יהפוך אותה לטרף קל בין אריות, ואולי רק ככה תחזיר את מה שאבד לה.

היא תוחמת את העיניים בעיפרון מעט נוצץ. כאילו ממסגרת את המבט, שלא יגלוש למקומות שאסור.

וגם את הדמעות היא ממסגרת, שלא יטפטפו וימרחו את איפור שטוב כלכך בלשקר.

היא סומכת עליו שישקר במקומה. שיראה לכולם עד כמה היא נוצצת. עד כמה היא קורנת מאושר, שכרגע מהמקום שהיא נמצאת בו נראה רחוק כלכך.

היא מסרקת את הריסים ומאריכה אותם, שישמשו לה כזרועות דביקות שלוכדות מבטים בקלות.

אולי מבט אחד שתלכוד יהיה המבט שיביט בה לנצח...

היא מניחה את הכלים ושולפת אצבעות. הן מטיילות לאורך פניה וסורקות כל נמש וצלקת שמקורן כבר לא בטוח.

היא מונה את הקמטים, נוברת בעומקם וצוללת לתוכם. כמו קופצת מצוק אל תוך תהום חסרת תחתית.

עכשיו היא במקום כבוי, שיד השמש לא הגיעה אליו וליטפה אותו באורה.

היא מסתכללת סביבה ורואה ערמות מוצלות של סודות, שקרים, תככים ותרמיות;

כל הדברים שהחביאה מהעולם שבחוץ.

צועדת על שברי זכוכיות ועל רסיסי זכרונות. הולכת לאיבוד בין ה'כלום' ל'שום דבר'.

שבר זכוכית אחד, חצי ממנו מוסתר מתחת לאחרים, סינוור אותה- "מאיפה מגיע האור שנפגש בזכוכית?"

פצועת רגליים וחסינת כאבים היא נועצת את דרכה אל השבר, וכשמגיעה מסתכלת מעלה.

נקודת של אור, כלכך זעירה ונראית חסרת משמעות. היא לא הייתה שם קודם.

רק נקודה אחת של אור הצליחה להציף חלל שלם באור שמעניקה,

ולגרום לה לחייך.

"אני נכנס לחדר ורואה אותה יושבת מול הראי..."

לפתע חיוך מצטייר על הפנים שלה.

היא נועלת את נעלי הפוינט ומוכנה להופיע.

עולה על הבמה... ורוקדת.

ככה מרגישים כשעוד שיכבה מתקלפת.

אתה עמוק בפנים, בטוח שתהיה מוסתר לנצח. מעלים עין מהשכבות המתקלפות.

בכל פעם ששיכבה יורדת מעליך, החושך נסוג לאחור ומפנה מקום לטיפות אור שניטזות לאויר.

בזמן שהאור חודר עמוק יותר ויותר אל המחבוא שלך, אתה מתקרבל בין עצמך  לבין המחשבות שלך, מאמין שהחושך שלך חסין מפני הכל.

אתה נהיה יותר ויותר פגיע, ואתה לא שם לב לכך בכלל.

אתה נהנה לחשוב שבזמן שאתה בפנים, הכל בחוץ קפוא, ושאף אדם לא ממשיך בלעדייך.

שהעולם הפסיק להתסובב כשפקדת עליו.

הקיפאון הזה משתלט גם עליך, וכל מה שחם וחי מאבד מערכו.

הרגשות הושתקו, ואתה משוכנע שאתה פקדת עליהם לדום ולהתאבן.

הדמעות הוקפאו, ואתה בטוח שאתה מספיק חזק בכך שציוות עליהם להתאדות.

שום דבר לא כמו שאתה חושב...

בקרוב האור יקרע את החושך מעליך והסודות יחשפו. 

אולי זה מה שימיס את העולם שלך...

___

עריכה.

ואולי זו בעצם אני שעמוק בתוך החושך.

איך פספסתי את ההתפחות שלך...

אני כבר לא יודעת אם הפוסט עליך או עלי.

אבודה בתוך האושר שמצאתי לעצמי...

המשך לקטע הזה.

היא צונחת למטה, כמו אבן שנזרקת למים.

המבט שלה ממוסמר לשמיים, בניסיון להאמין שהיא תצליח להגיע,

אבל האמונה נסדקה והיד נשמטה והיא בדרך להפגש עם ההתרסקות.

נאבקת באויר ומנסה להאחז בו.

הרוח קורעת את הבגדים מעליה, והיא ערומה אל מול העולם.

אין דבר שמכסה אותה. אין דבר שמגן עליה.

היא עסוקה בדמות למעלה, זו שאולי נשפה עליה כלכך חזק שהצליחה להפיל אותה.

רגע לפני שהיא נפגשת בקרקע ונשברת לרסיסים על האספלט השחור והרקוב,

היא מצליחה להבין שזו היא למעלה.

הבילבול החשיך את העיניים והפנים הופנו למטה,

כאילו מוכנות להפגש עם הארץ....

אז היא עוצמת את העיניים,

נעתקת בנשימה אחרונה,

ומצפה לסוף....

היא פותחת את העיניים שננעלו בתקווה להשאיר את הכאב בחוץ.

היא מצליחה לראות רק כתמי צבע מטושטים שהותזו על הראייה שלה,

ומתוך הבילבול מצטיירת דמות.

ההכרה חזרה אליה והיא מוצאת את עצמה בין זורעות,

 רואה מישהי מוכרת, שאולי העדיפה להשאיר מאחור.

כנראה שהיא תפסה אותך.

היא תמיד הייתה שם, את פשוט לא הצלחת להבחין בה.

את מצליחה לזהות אותה?

זו אני.

____

מצטערת אם אכזבתי ולא הייתי שם כשהכי היית צריכה.

אבל תתני לי להושיט את היד הזו ולהוציא אותך מכל המהומה.

אני אוהבת אותך.

_____

תודה לכל מי שהגיב בפוסט למטה.

לקחתי כל מילה שנכתבה ללב.

התעמקתי והצלחתי להבין כמה דברים, בזכותכם.

באמת שתודה.