היא סגרה את המעגל בנשיקה איתה התחילה,

אך שהפעם ליבו קפא בזמן שהיא הפשירה.

זיכרונות מטביעים גוף חשוף בין גלים של ים.

זה סיפור שלא נגמר וכנראה לא התחיל מעולם

מצד אחד, הכאב שמשתולל בלב ושורף את מה שנשאר

מצד שני ,הדמעות שנאבקות מלרדת ,כאילו שלא באמת כואב,או חשוב.

הוא הפך להיות חלק מהיומיום וקשה לעזוב חלק עצום כזה מאחור,כמעט בלתי אפשרי.

אני לא אוכל לקחת אותו איתי,הוא כבד מידי ואני לא אוכל לשאת אותו על גבי. יכאב לי יותר מידי.רק לראות.

מה שבאמת שבר וחנק בגרון ,שכבר לא אכפת לו.

הוא הותיר אותי מאחור ...בחיוך.

אני כועסת ואש משתוללת בתוכי ,אני בחיים לא אסתכל עליו באותו מבט,

אם בכלל אני אמצא אומץ למקד בו את המבט הזה.

כנראה דווקא עכשיו,כשהוא איננו ,אני חוזרת לעצמי באמת.

רק נותר למחוק ולהמשיך...

ואני אמשיך אל מקום טוב יותר, אני פשוט יודעת את זה.

עכשיו יהיה לי הרבה יותר קל להתקדם.

זו הייתה נשיקה של פרדה.