קו משוטט בין אנשים.

פתק דבוק על המצח.

אין לו שם.

אין פנים.

יש בו תשוקה, תשוקה עזה לחיים .

אבל הקו הזה נעלם, לאט לאט.

נעשה דק יותר ויותר.

יש בו את התקווה שלו, גם אם הסוף ידוע מראש.

קו משוטט בין אנשים.

חלק מעלים שאלות, חלק פשוט מתעלמים.

המטרה כבר לא כלכך ברורה,

היא התחלפה בתפילה.

תפילה של מאות נפשות.

תפילה לחיים.

קו משוטט בין אנשים.

בין האנשים הוא רואה עוד קוים כמוהו.

הוא יודע,הוא מנבא את הסוף.

לחישה קטנה "אם רק הייתי יכול"

נעצם.

קו משוטט בין אנשים.

הפעם כדי להגיד שלום.

הוא כלכך דק,כמעט שאי אפשר להבחין בו.

מפריח נשיקות.

שומר את הדמעות.

מחייך חיוך של תקווה, אל היקרים סביבו.

נשימה אחרונה.

שקט.

הקו נעלם, נשאר רק הפתק שהיה דבוק על מצחו.

בפתק היה כתוב -

"אנורקסיה"

מול כל אחד ואחד מאיתנו מוצב בור ,

את חלק מהבורות אי אפשר לכסות, אבל את הרוב אפשר.

אליה ראתה את הבור הזה מתקרב וכשהיא נסתה לכסות אותו כבר היה מאוחר מידי.

היא נפלה.

נפלה קורבן בידי האנורקסיה.

למה אנחנו, בני האדם, שואפים לשלמות, גם אם זה גובה מחיר יקר,

מחיר של חיים.

"לי זה לא יקרה"

טעות.