כבר כמעט שנתיים שאני נודדת.

כמעט שנתיים שאין מקום למחשבות.

סוחבת את כל הרכוש על גבי, כי אין מקום אחר.

חייה על הגגות.

כל לילה מוצאת את הצל שלי מתהלך לפני.

המחברת כמעט שנגמרה,הדפים כבר בלויים ולחים ,

המילים שנכתבו בעופרת העיפרון כמעט ונמחקו לגמרי

והשירים שסורטטו בדיו כחול, נמרחו.

בתיק שהולך איתי לכל מקום,כל החיים שלי נמצאים .

כל מה שאני צריכה,

מחברת ועט.

הגגות הם הבית שלי.

כל ערב עולה לשם, וריח של עובש מרחף מסביב,

אבל אני אוהבת את זה.

ובדילי סגריות מפוזרים על הריצפה,

אבל אני אוהבת את זה.

ושקט משגע שמאפשר לי לשמוע את עצמי,

פעם ראשונה ביום, שכמעט הסתיים.

השמש כמעט נבלעת לגמרי בין העצים בשכונה שממול,

והצל שוב מופיע לפני ומטפס על הקיר המתפורר,

ומתחיל להתנוענע.

לירקוד.

בלי שאף אחד רואה.

בלי שאף אחד מרגיש.

רק את הצל אפשר לראות,מקפץ וזז על הגגות.

אין שום אדם אליו הוא מחובר.