היום היא החליטה לתקן את כל הפינות הבלויות,לסגור את כל המעגלים.

היום היא החליטה לעשות את הדרך שלה מההתחלה,מהפעם הראשונה שראתה אור.

יצאה לדרך.

ראתה את אותן המראות.

שמעה את אותם הקולות.

נתקלה באותם האנשים.

אצל כל אהבה שהייתה לה,היא השאירה שבר קטן מליבה.

והיום היא עוברת אחד-אחד ולוקחת את מה ששייך לה...

האדישות תקפה אותה.

היא לקחה את השבר ממנו והסתכלה עמוק לתוך עישוניו הריקים. לא הרגישה כלום, לא חרטה ולא כאב.

היא ממשיכה לאסוף את כל השברים, גם את הרסיסים ששכחה מקיומם.

לאט לאט נגמר לה המקום.

וכשהיא מגיעה לאהבות האחרונות, היא מתחילה לרעוד.

נהיה לה קשה.

למחוק את הזיכרונות שחרוטים כלכך עמוק.

להתנקות מכל מגע.

מכל נשיקה.

מכל מילה....

אבל היא ממשיכה...

סיימה את הדרך.

חזרה אל ההווה ממעמקי העבר.

כל השברים בידייה.

עכשיו הלב שלה שלם.

מעט בלוי,עם צלקות וסדקים... אבל שלם.

היא אדישה,אך מאושרת.