כל כוויה מכל נגיעה שלך,

כל מחשבה או תפילה לדבר שיקרה,

כל מילה שנזרקת לאוויר,

וכל צעד שאני צועדת לידך,

הכל כאב.

לזרוק הכל ולקפוץ למים,בלי לחשוב צעד קדימה,בלי להתחשב בהשלכות.

לחיות את הרגע, ולא כמה רגעים אחרי.

ארבעה חודשים שזה קיים אבל לא נראה לעין.

ארבעה חודשים שאני גורמת לך לחכות ואתה יודע ומוכן להסתכן בכך שאולי לא יקרה כלום.

ועד שזה נעלם, והדבר היחיד שנשאר בנינו זה הספק הקטן הזה שאולי זה יחזור,

זה חוזר והפעם כלכך קרוב להתגשם.

(אני)

_

לחשוב למרות שאסור, להסתכל למרות שאסור ולהרגיש...למרות שאסור.

כבר חודשים שאני משייפת את אותו עמוד הברזל,שמשמש עוד סורג בכלוב חלוד,כלוב שמגביל אותי כלכך.

והיום, היום אני  משתחררת.

לא אפחד עוד לאהוב ולא ארסן את רגשותיי.

היום אני פורשת כנפיים. כנפיים שיפרשו לראשונה.

עטופות בפלומות עדינות שבקרוב יהפכו לנוצות, נוצות צחורות שעוד לא הספיקו להתלכלך.

וביום שהן יתלכלכו ויטבלו בבוץ,לא אתחרט.

אני לא אכאב כאב של אחרים.

לא עוד.

היום אני משתחררת.
היום אני פורשת כנפיים, ולא תראו אותי יותר.

"והוא חופשי להאמין בכל
בכל מה ,בכל מה שהוא רואה
ולהקשיב לרעש ים כחול,

זה כל מה, כל מה שהוא רוצה..."

____

עריכה-27.5-

היום הופעה, ב-8.

ריקוד.

לחוצה אבל אוהבת את זה.

אני אגשים את עצמי על הבמה.

בהצלחה לי (:

_ _ _

עריכה#2- 27.5-

אחרי ההופעה.

"ברגע שאתה על הבמה,הדבר היחיד שאתה רואה זה זרקור גדול,

מכוון לך על הפנים,מסנוור אותך עד עיוורון ופותח עולם אחר..." (שיחה עם מוגלי)

אני חיה על הבמה, ואני אמות על הבמה!