כשהלכתי, השארתי את הבית שלי מאחור. האמנתי שאמצא מחבוא טוב יותר.

כשהלכתי, השארתי את הנשמה שלי מאחור,את הריקוד. השתכנעתי שאשתפר ואפרח במקום אחר.

כשהלכתי, השארתי את האנשים שלי מאחור. ידעתי שאפגוש בדיוק כמותם בכל מקום אחר.

כשהלכתי, השארתי את הזכרונות שלי מאחור. בטחתי בעובדה שזכרונות תמיד יישארו איתי, גם כשאני לא נמצאת.

כשהלכתי, השארתי את החיוכים שלי מאחור. קיוויתי שאשיג אותם בחזרה.

כשהלכתי, השארתי את האהבה שלי מאחור. האמנתי שאמצא טובה יותר.

אבל טעיתי.

חשוך כאן.

החמצן בקרוב ייגמר,

ואני, עדיין לא נמצאתי.

אבודה, בין זכרונות לבין רצונות.

דוגלת באמונה אחת אבל פסימית מידי בשביל להאמין שהיא תתגשם.

ובכל יום נשאלת אותה השאלה "מה יהיה איתי?"

לאן כל התשוקה נעלמה.

כשהייתי קטנה, הייתי מוכנה להרוג בשביל להצליח,

הייתי מתפללת עד דמעות, מבקשת שהחלום יתגשם.

ועכשיו אחרי שהלכתי משם, עכשיו אני מעדיפה להסתפק בקטנות, כדי לא להתאכזב.

אבל אני כבר מאוכזבת.

מזלזלת בעצמי כלכך, מאשרת לעצמי להרים ידיים.

אז מה הטעם?

רוצה לחיות...

רוצה להתגשם...

מה הייתי עושה כדי לא להיות כאן