אני מרגישה מלוכלכת.הכתמתם את עורי ואת בגדיי בדיו מלחמה.

שיחה ידידותית הפכה לשקר מהלך.בגידה שאף פעם לא הייתה.

וקולי הרועד,מתחנן לרחמים,נשחק מרוב זעקותיו ולא נשמע יותר.

נהפכתי לנציב מלח,אין ביכולתי לעשות דבר בכדי למנוע.

ואני יושבת בוהה במסך שחור ומאחורי-הכרזת מלחמה.

נלחמים אחד בשני.בטוחים שתביסו את האחר,בטוחים שיידכם תהיה על העליונה,בטוחים שתזכו בפרס,בטוחים שתזכו בי.

וילדה קטנה ומפוחדת כותבת בידיה הרועדות מכתבים ללא הרף וחתימתה היא דימעה המתמוססת על גבי הקלף.

המכתבים פרחו מחלונה הסדוק הישר אל זרועותיי ונשרו לריצפה קרע קרע,המילים שהיא כתבה שימשו לחרבות בליבי המדמם.

תפילותיי מתנגנות ברקע ומשהות את צווחות המלחמה.עוצמת את העיניים בתקווה שכשאפתח אותן לא אשאר בשדה הקרב.

המלחמה הזאת נעשית עליי בעודי שבוייה לאהובי הקודם.אין לי ברירה.אני מוצבת על הגבול החוצה את גופי לשניים.

ודימעה צלולה וטהורה מחלחלת למטה ומותירה מאחוריה שובל רטוב על לחיי.

כשהדימעה תפגש עם האדמה ההגוססת הכל יגמר.נשמתי תוענק למנצח. אני לא אהיה יותר באחריותי.

אהיה נציב מלח.לא תיהיה ביכולתי לעשות דבר בכדי למנוע את אובדני.

אנא ממך,שמור על נשמתי.