סיבי ציר הזמן שזורים במחולות בהתאם לחבל הגון המיועד לתלייה. וגופי כולו דמוי צוואר ברבור, מתגרה בלולאות המוות... "בוא חבוק אותי", אני רומזת במתיחת גרון. יש האומרים שתלייה היא הדרך הבזויה ביותר לקחת חיים. לנאשם אין דרך להגן על עצמו בעזרת נשק, והינו מאבד שליטה על גופו ושכלו הצלול... והגוף מתנועע כתועלת. מבזה בהחלט. אך אותי, בחורה מערבית, שאינה מאויימת ממש, נועזת מספיק לומר שהלולאות  עצמן מפלרטטות איתי, יש שיגידו שזוהי נרקופיליה- פלירטוט עם המוות, ואני אטען שזוהי אכן היא, אך אעשה לה רומנטיזציה.. מילים מספיק גבוהות יהפכונה למופת. אני איני במאה הנכונה. ידעתי זו תמיד. אלוהים חילץ אותי מנוף ילדות פשוט ושיבץ אותי כאבן חן מזויפת, יצוקה מפלסטיק צרוף, בציר זמן לא לי.לא רציתי להיות מעבר לפרח. צומח לעיתו וממלא את תפקידו כחליטה.