המילים כבר לא אומנות. האות אינה יצירה, כאשר העט מונחת. האותיות מוכנות מראש על המקלדת הזו.

אני לא מרגישה את המילים. ואני שמה כמה שירים במקביל ברקע בתקווה שאחד מהם יגרום לי להרגיש.

אבל הלב סגור. לא נפתח בפני אף אחד, וגם לא בפני עצמי. 

והדמעות בשלב הזה סתם מציקות. מסיחות דעת ומטשטשות את המסך.

אלוקים יצר לי וואקום של זמן כדי לראות איך אני מתמודדת.

אני נכשלת.

ואמרו לי כל כך הרבה דברים חכמים, אבל האשמה כלפי עצמי צעקנית הרבה יותר.

והשאר עדין בעל צבעי פסטל.

רעש.

מלא תדרים שמפריעים לי להקשיב לעצמי.

וכשאני קוראת את מה שאני כותבת גם בא לי להקיא.

אז אני מפסיקה.