את חושבת שאת יודעת על עצמך הכל, אבל את מסתירה מעצמך כל כך הרבה.

בכל פעם שמשהו צף למעלה, את גורמת לו לשקוע בחזרה.

את בורחת פנימה בכך שאת מתנתקת מעצמך ומדחיקה רגשות.

השמש שביום לא חושפת את מה שמכוסה בעור, להפך, היא גורמת לו להזהר יותר,

למקרה שקרן אור ואפילו רק אחת  תתפקס עליו ותחשוף.

היא גורמת לו להתעטף בצל שלך, זה שלא תמיד עומד מאוחריך.

מילים, מילים, מילים...את טובעת בזכרונות. אלו  שאת לא מאשרת להפריח לשמיים.

את לא נותנת לעצמך לשכוח שלשמיים האלו שלך נשבר הגבול מזמן, ושאם תשחררי כמה מילים, לא תראי אותם יותר.

 לא מסכימה להקל על עצמך, להניח כמה זכרונות בשולי הדרך, הרי אסור שתשכחי ,למקרה שהעבר יחזור על עצמו.

את מרגישה שהזכרונות הם כל  מה שנשאר לך, כי השאר כבר הטשטש במאבק נגד החיים.

ואחרי הכל, את לא מתלוננת, כי אין לך על מה.

הרי את יודעת ש לכל דבר יש סיבה, אבל בדרך כלל שוכחת לברר מהי.

 את חזקה, את משוכנעת שכן. את לא כנועה לחיים האלה , גם לא למי שרוקם אותם.

בלילה כמו זה, את מרשה לעצמך להזדנב החוצה מהמסתור שבנית לעצמך,

כי בחושך של הלילה ובהילה של פנסי השמיים, עושה לך טוב להחשף.

כשאף אחד לא רואה..נבלעת אל תוך הלילה.

בלילה כמו זה, את טעונה רגשות ומחשבות שבעזרתם את מותחת את המפתח שנעוץ בתיבת הנגינה ורוקדת לצליליה,

פורקת את מה שהדמעות לא הצליחו או יצליחו אי פעם לפרוק.