מתוך ענני עופרת שמאיימים על האדמה הצמאה, נסחטות טיפות מברזל.

אנשים מפוזרים ברחוב, נושאים עיניים למעלה ומבחינים בכובד השמיים, אך ממשיכים בשלהם.

רעמים משתעלים, כאילו מתריעים מפני הגשם.

העיניים נפקחות סוף סוף ואותם האנשים מחפשים מקלט מהגשם שמכה.

העננים לא נסוגים והגשם ממשיך לירות על הארץ.

משקה ברוב נדיבותו, אך מציף את המקום.

הנפשות שהתעלמו, או לא מצאו מסתור מהגשם, טבעו אל ביטנו.

ישנם כאלה שהטיפות חיררו את גופם החסר אונים.

מבין השתיקה של אחרי היריה, מוזנקת צעקה אל השמיים.

"תפסיק את הגשם. בבקשה..."

"תראי איזה יופי, הגשם משקה את הארץ. ובקרוב השנה תגיע לקיצה.

בעוד רגע השעון יצביע על חצות.

אנחנו נהיה כאן, מתחת למטריה. נסתתר מגשם הברזל.

נהיה ביחד. נתחמם אחד בשני.

אל תדאגי, אני אשמור עלייך...."

אז איפה אתה?

___

"למעלה, גבוהה, יש מי ששומע,

צעקה של איש קטן.

על הארץ, למטה, איש בלי נצח, שכחת.

מבקש רק עוד קצת זמן..."

מלחמה.

__

ועכשיו להתרגל לכתוב 2009 P:

אני עדיין רושמת במחברת 2006 משום-מה.

2009 D:

אם אתם יוצאים, תזהרו (: