"אני כל היום רואה ילדה קטנה, בחושך לבד. עם בגדים קרועים. את מכירה אותה?... אני כל לילה רואה אותה."

-"ראית אותה בעבר?"

"חוץ מבחלום, לא."   שתיקה. מרגישים שעל קצה הלשון שלו מונחות עוד כמה מילים..-   

"ולפעמים... כשאני הולך לבד בשטח, בחושך, אני מדמיין שאני רואה אותה..."

-" אתה מצליח לראות את הפנים שלה?"

"כן. היא מדהימה, אבל היא עצובה כל הזמן"

-"היא לא סתם בראש שלך.התפקיד שלך הוא לגרום לה לחייך, אבל אתה לא תצליח אם לא תחייך קודם אתה..."

ושוב השקט מרתיע את המחשבות.

"היא אמרה לי לפני הרבה זמן, שעד 2010 אני אמות" השיחה פנתה לכיוון אחר. יכולתי להריח את המשפט הבא שלו.

"ואז...אז אני אוכל להצטרף אליה"

" היא לא בחיים וכנראה שהיא רוצה את החברה שלך בין המתים, אבל אי אפשר לדעת, שכשתהיה שם ביום מן הימים, אם באמת תמצא אותה.."

הקול שלו התגבר ונעשה אלים.

"אני אמצא אותה ואני בטוח בזה!"

-"אי אפשר להרגיש אהבה בקבר"  הקול שלי לעמתו התרכך, בתקווה שזה מה שירגיע.

"מאיפה את יודעת?"

-"גם אני חולמת..."

הדממה הגיעה שוב, הדגישה את הנשימות הלא סדירות שלו.

"היא רוצה שאני אהיה איתה, ועד 2010 אני אצטרף אליה"

-"היא אשליה והיא מצליחה לתעתע בך."

"היא לא אשליה, היא אמיתית! היא רוצה אותי איתה, שם...היא רוצה שיהיה לי טוב."

-"אבל אלה הרצונות האמיתיים שלה?"

"כן."

-"איך אתה כל כך בטוח?"

"אני מרגיש את זה."

-"אנחנו מרגישים הרבה דברים ומסתבר שאנחנו טועים בסוף..."

נגמרו המילים.

-"אני לא בוטחת בה"

"אני כן."

-"אתה מצליח להבין למה היא ברחה דווקא בך?"

"לא. אולי היא התחברה אלי..."

-"או אולי היא מצאה מישהו שיאמין לפנים היפות ולבגדים הקרועים"

כנראה שכבר אין לו מה לומר.

-"זה לא סתם. יש שם משהו שלא אמור לקרות."