חיים עוברים לאט , פתאום זה קצת עצוב לחיות ...

ספיר : מה ? אבל זה לא יכול להיות !
יכול להיות שמי שגרם לי למחלה , לא יודע שיש לו את זה ?

איגור : יכול להיות .

ספיר : ומה אני יעשה עכשיו ?

איגור : זה מסובך , אבל אפשר להינצל מזה .

דנה : אללה איסטור , כמה שאת אהבלה .

ספיר : זה טמטום של אהבה ...

דנה : איך את יודעת שהוא באמת אוהב אותך ?

ספיר : תסמכי עליי , העיניים אומרות הכול !

דנה : הלוואי ואני הייתי אמינה לאנשים בכזאת קלות , אני בשביל להאמין באנשים צריכה הוכחות לכל דבר ..

ספיר : טוב ... חח ..

דנה : טוב נראה לי שעכשיו אני באמת אלך , אני אתן לך לנוח מכל השיחה הזאת עכשיו , וגם אני צריכה לעכל ...

ספיר : טוב מאמי , ביי , ושוב תודה על הכול !
דנה : אין בעד מה , ביי !

הגיעה השעה 5 וספיר הלכה עם אמה , מיכל למרפאה לפגוש את הפרופסור .

הפרופסור [איגור] : שלום ..

ספיר ומיכל : שלום ..

איגור : טוב , הגעתי לכאן וראיתי את הבדיקות שערכה מיכל קודם , ואני כמעט בטוח שאני יודע מה המחלה .

ספיר ומיכל : מה ?
איגור : בתור התחלה , אני אאלץ לבקש מאמא לצאת , אני רוצה לדבר עם ספיר בפרטיות .

=מיכל יצאה=

ספיר : כן , מה יש לי ?
איגור : חמודה , תזכירי לי בת כמה את ?

ספיר : 14 וחצי

איגור : את שכבת עם משהו ?

ספיר : מה זה רלוונטי ?

איגור : זה רלוונטי , זה קשור למחלה שלך .

ספיר : טוב , כן ..

ספיר : מה יש לי ? מה המחלה שלי ?

דנה : אללה איסטור , כמה שאת אהבלה .

ספיר : זה טמטום של אהבה ...