היו היה פעם איכר צעיר ששמו היה הנס, ובן דודו ביקש להשיא לו אישה עשירה.
הוא הושיב את הנס מאחורי התנור והניח לו להתחמם טוב טוב.
אחר כך הוא הביא סיר עם חלב וכמות רצינית של לחם לבן, נתן לו מטבע חדש ונוצץ של הלר ביד, ואמר:
"הנס, תחזיק טוב טוב את המטבע הזה ואת הלחם הלבן תפורר לתוך החלב, ותישאר לשבת כאן ואל תזוז לי מהמקום הזה עד שאחזור אלייך."
"כן."
אמר הנס,
"אני אעשה את כל מה שאמרת לי לעשות."
עכשיו לבש השדכן זוג מכנסיים ישנים מטלאים, הלך אל כפר אחר, אל בת איכרים עשירה, ואמר:
"אולי את מוכנה להתחתן עם בן דודי הנס?
תקבלי איש ישר ונבון, שימצא חן בעינייך."
שאל האב הקמצן:
"ומה בנוגע לרכוש שלו?
יש לו גם משהו שאפשר לפזר?"
"ידידי היקר,"
ענה המחזר,
"בן דודי הצעיר מוקף חום, יש לו כסף טוב ויפה ביד ובהחלט לא חסר לו מה לפזר.
יש לו גם לא פחות שטחים לספור מאשר לי,"
ובמילים אלה טפח לו על מכנסיו המטולאים.
"אם אתם מוכנים לטרוח ולבוא איתי לשם, ותוך זמן קצר תוכלו לראות שהכל בדיוק כמו שאני אומר לכם."
הקמצן לא רצה בשום פנים ואופן להחמיץ הזדמנות טובה כזאת, ואמר:
"אם כך הם פני הדברים, אז אין לי יותר שום התנגדות לנישואים האלה."
החתונה נערכה במועד שנקבע, וכשרצתה האישה הצעירה לצאת אל השדה כדי לראות את רכושו של חתנה, פשט הנס קודם את כל בגדי החג שלו, לבש את החלוק המטולא שלו, ואמר:
"הייתי עלול לקלקל את בגדי החג שלי."
אחר כך הלכו יחד אל השדה, ובכל מקום שראו בדרכם שטח עם גפנים או אחו ושדות מרעה, הצביע הנס באצבעו וטפח על טלאי גדול או קטן בחלוקו, ואמר:
"השטח הזה שלי וגם ההוא, אוצרי, רק תסתכלי ותיראי,"
ובזה רצה לומר שאישתו אינה צריכה להביט בשדות הרחוקים אלא בבגדו, שהיה כל רכושו.
"והיית בחתונה?"
"כמובן, אני הופעתי בחתונה בכל הדרי ותפארתי.
עיטור הראש שלי היה עשוי שלג, ואז באה השמש והוא נמס לי.
בגדי נטווה מקורי עכביש, אבל עברתי בין קוצים והם קרעו אותו מעל גופי.
נעליי היו עשויות זכוכית, אבל נתקלתי באבן והן השמיעו: קלינק! ונשברו לשניים."
מאת: האחים גרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
