היו היה פעם איכר עני שלא הייתה לו כלל אדמה, רק בית קטן אחד ובת אחת ויחידה.
אמרה הבת:
"אנחנו צריכים לבקש מאדוננו המלך פיסה קטנה של אדמה."
כששמע על עוניים הרב, העניק להם המלך פיסת אדמה עם עשב, והיא ואביה ניכשו את העשב ורצו לזרוע בה חיטה ולגדל בה פירות למיניהם.
כשכבר סיימו כמעט לנכש את כל החלקה שנתן להם המלך, מצאו באדמה מכתש זהב טהור.
"הקשיבי לי,"
אמר האב לנערה,
"מכיוון שאדוננו המלך הרעיף עלינו מחסדו הרב והעניק לנו את חלקת האדמה הזאת, עלינו לתת לו את מכתש הזהב בתמורה."
אבל הבת לא הסכימה איתו ואמרה:
"אבא, אם יש לנו המכתש ואין לנו העלי, יהיה עלינו להביא גם את העלי, ולכן מוטב שלא תאמר דבר."
אבל הוא לא הסכים לשמוע בקולה, לקח את המכתש, נשא אותו אל האדון המלך, סיפר לו שמצא אותו באחו ושאל אם יואיל בטובו לקבל אותו כאות הוקרה.
המלך לקח את המכתש ושאל אותו אם לא מצא שם עוד משהו.
"לא,"
ענה האיכר.
עכשיו אמר לו המלך כי עליו להביא גם את העלי.
האיכר אמר שלא מצאו אותו, אבל כאילו דיבר אל הרוח: המלך לא השתכנע והורה להשליך אותו לבית הכלא.
כמו כן נקבע כי יישב בבית הכלא עד שיביא גם את העלי.
על המשרתים הוטל להביא לו מדי יום מים וגם לחם כפי שנוהגים לתת בדרך כלל בבית הכלא, כשהביאו לו אותם שמעו את האיש קורא:
"אח, אילו רק שמעתי בקול בתי!"
"וכי מה אמרה לך בתך?"
"כן, היא אמרה לי לא להביא את המכתש, כי אם אביא אותו יהיה עליי להביא גם את העלי."
"אם יש לך בת חכמה כל כך, אמור לה לבוא לכאן."
עכשיו נאלצה הבת להתייצב לפני המלך, והוא שאל אותה אם היא חכמה כל כך, ואמר לה שיציג לפנייה חידה, ואם תוכל לפתור אותה יישא אותה לאישה.
היא אמרה מיד כן, שהיא מוכנה לנסות ולפתור את החידה.
אז אמר המלך:
"בואי אליי לא לבושה אבל גם לא עירומה, לא רכובה אבל גם לא בנסיעה, לא בדרך אך גם לא מחוץ לדרך, ואם תצליחי לעשות זאת אשא אותך לאישה."
אז הלכה בת האיכר והתפשטה לגמרי, כך שלא הייתה לבושה, אבל רקחה רשת דייגים, התיישבה בתוכה והתעטפה בה כל כולה, כך שלא הייתה גם עירומה לגמרי.
עכשיו שאלה חמור תמורת כסף וקשרה את רשת הדייגים אל זנבו כך שהוא גרר אותה אחריו אם רצה ואם לא רצה, והיא לא רכבה וגם לא נסעה.
אבל החמור נאלץ לגרור אותה ובמסלול הנסיעה כך שרק בהונות רגלייה נגעו באדמה, והיא לא הלכה בדרך וגם לא מחוץ לדרך.
ואחרי שהגיעה כך, הכריז המלך שהצליחה לפתור את החידה במלואה.
עכשיו שיחרר את אביה מבית הכלא ונשא אותה לאישה, וציוה לה את כל אוצרות הממלכה.
כך חלפו להם שנים אחדות, והמלך יצא פעם למצעד ובדיוק אז נעצרו איכרעם עם עגלותיהם לפני הארמון ומכרו עצים.
אחדים מהם רתמו שוורים לעגלותיהם, ואחרים רתמו אליהן סוסים.
לאחד האיכרים היו שלושה סוסים, ואחת מן הסוסות שלו הביאה לעולם הביאה לעולם סייח קטן, שהתרוצץ לו סביב סביב עד שנשכב בין שני שוורים שהיו רתומים לעגלה.
כשנפגשו שם התחילו שני האיכרים לריב, לבעוט ולצעוק.
האיכר עם השוורים רצה להחזיק בסייח הקטן כי טען שהשוורים הביאו אותו לאוויר העולם.
ואילו האיכר השני טען שהסוסים שלו הם שהביאו אותו לעולם, ולכן הוא שייך לו.
הטענות הושמעו באוזני המלך, והוא קבע כי הסייח יישאר במקום שהוא שוכב בו.
כך זכה בו האיכר עם השוורים, אף על פי שלא היה שלו.
האיכר השני הלך לו לדרכו, בכה והתאבל על הסייח שלו.
אז שמע מה רב חסדה של הגברת המלכה, מאחר שגם היא נולדה למשפחה של איכרים עניים.
הוא הלך אלייה וביקש ממנה לעזור לו אם היא יכולה, כדי שיצליח לזכות בחזרה בסייח שלו.
המלכה אמרה:
"כן, אם תבטיח לי שלא תסגיר אותי, אומר לך.
מחר בבוקר, כשהמלך ייצא למצעד השומרים, תעמוד אתה שם באמצע הרחוב, במקום שהוא אמור לעבוד בו, קח רשת דייגים גדולה והעמד פנים כאילו אתה דייג.
אתה תדוג ותנער את הרשת כאילו הייתה עמוסה דגים."
היא אמרה לו גם מה עליו לענות כשהמלך יחקור אותו.
כך נעמד לו האיכר ביום המחרת באמצע הדרך, ודג במקום יבש לגמרי.
כשהמלך עבר שם וראה אותו, הוא שלח אליו את השליח שלו והטיל עליו לשאול מה בדיוק עושה שם האיש הטיפש הזה.
והאיכר ענה:
"אני דג."
שאל השליח איך הוא יכול לדוג, שהרי אין שם מים כלל.
האיכר אמר:
"באותה מידה ששני שוורים יכולים להביא לעולם סייח קטן, גם אני יכול לדוג במקום יבש לגמרי."
השליח הלך אל המלך ומסר לו את תכנה של התשובה.
המלך ציוה להביא לפניו את האיכר ואמר לו שאת התשובה הזאת לא הגה בעצמו.
הוא שאל אותו מי נתן לו את הרעיון הזה, ודרש ממנו לגלות תיכף ומיד.
ואולם האיכר לא הסכים לגלות לו, ואמר שוב ושוב:
"ישמור אותי אלוהים!"
וטען שחשב על התשובה בכוחות עצמו.
אבל הם השכיבו אותו על ערמה של קש והכו אותו ועינו אותו שעה ארוכה כל כך, עד שגילה כי הגברת המלכה הגתה את הרעיון הזה.
כששב לביתו אמר המלך לאישתו:
"למה את מתנהגת אליי ככה? אייני רוצה בך עוד כאישתי.
זמנך תם, חזרי שוב למקום שממנו באת, אל בית האיכרים שלך."
אבל הוא הרשה לה לקחת איתה דבר אחד כמתנת פרידה - את הדבר האהוב עלייה והיקר לה יותר מכל.
היא אמרה:
"כן, בעלי האהוב, אם אתה מצווה עליי לעשות זאת, אציית לך,"
ונפלה על צווארו ונשקה לו, ואמרה שהיא רוצה להיפרד ממנו.
אז הורתה להביא סם שינה חזק כדי שתוכל לשתות איתו משקה לפרידה.
המלך לגם לגימה הגונה, אבל היא לגמה מעט מאוד.
המלך שקע עד מהרה בשינה עמוקה, וכשראתה זאת קראה לאחד המשרתים, לקחה מפה לבנה יפה ועטפה אותו בה.
אחר כך ציוותה על המשרתים לשאת אותו אל עגלה שעמדה לפני הדלת והסיעה אותו אל ביתה הקט.
שם השכיבה אותו במיטתה, והוא ישן יום בלילה בלי הפסקה, וכשהתעורר הביט סביבו ואמר:
"או, אלוהים, איפה אני?"
הוא קרא למשרתיו, אבל איש לא נענה לקריאתו.
לבסוף באה אישתו אל המיטה ואמרה:
"אדוני המלך היקר, אתה ציוית עליי לקחת איתי מן הארמון את האהוב עליי והיקר לי מכל, ואין לי דבר אהוב ויקר יותר ממך, לכן לקחתי אותך איתי."
דמעות עלו בעיניו של המלך והוא אמר:
"אישתי האהובה, את תהיי שלי ואני אהיה שלך,"
לקח אותה בחזרה אל ארמון המלכות וערך לשניהם חתונה מחודשת.
ומי יודע, אולי הם חיים עד עצם היום הזה...
מאת: האחים גרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
