הבחורה הסתכלה עליי ובחנה אותי בעיניים הגדולות, החומות והעצובות שלה, בתקווה שאני לא רוצה ממנה משהו רע, ושאלה:"במה אתה צריך את העזרה שלי?". אמרתי לה:"יופי. אנחנו מתקדמים." היא אמרה:"תקשיב אני מתה לחזור הביתה ולהתקלח ולישון אחרי מה שעברתי, אז בבקשה בלי המשחקים האלו עכשיו רק תגיד לי מה אתה רוצה וזהו."
הסתכלתי עלייה וחייכתי חיוך קלוש, אמרתי לה:"בסדר, תחזרי הביתה, תתקלחי תשני תאכלי מה שאת צריכה. קחי את הכרטיס הזה שלי, ותעשי טובה, תתקשרי מחר, אני סומך עלייך. אל תדאגי אני מבטיח שלא יעשה לך רע יותר." והושטתי לה כרטיס עם המספר טלפון שלי, וכהרגלי, נעלמתי.
הבחורה בהתה בכרטיס, בוחנת גם אותו. היא הסתכלה לשמיים ושאלה:"אלוהים, דיי, מה אתה רוצה ממני מה?!?!" וצעדה לעבר ביתה באיטיות.
לא ציפיתי שהיא תתקשר, אבל אני אתסדר גם בלי העזרה שלה למרות שהיא מאוד תועיל. חזרתי לבית המשעמם שלי וישר נרדמתי - כמובן, מהשיעמום.
ואז, הטלפון העיר אותי. הופתעתי, הסתכלתי בשעון והשעה הייתה 2:00 לפנות בוקר.
קמתי בחוסר רצון ועניתי:"הלו?"
"דמיטריוס..?" נשמע קול בוכה מהצד השני, של בחורה. "כן?" שאלתי. "מי זה?".
היא ענתה לי:"זו קאנה, אתה יכול להיפגש? בבקשה?" שאלתי אותה:"איפה את?". היא ענתה לי:"בטלפון הציבורי בסימטת גרונזברג. מכיר?" עניתי לה:"אני שם תוך פחות מ-5 דקות." ניתקתי ורצתי לשם. אני לא יודע למה אבל הרגשתי ממש קרוב לבחורה הזאת כאילו שנים אני מכיר אותה, לא יכולתי לומר לה שאני לא מגיע. וזה לא היה בגלל שהיא בכתה, הייתי בא גם אם היא לא הייתה בוכה.
היא ישבה שם בתוך תא הטלפון, מתייפחת. ניגשתי אלייה, ושאלתי מה קרה..
היא אמרה:"הבחור ההוא.. הוא בא אליי שוב..." ושאלתי:"ומה? מה הוא עשה?.."
היא אמרה:"מה שהוא רצה לעשות קודם.. רק שעכשיו הוא הצליח..." והיא בכתה יותר ויותר חזק.
פשוט חיבקתי אותה. ואמרתי לה:"אני מבטיח להיות שם, ולעזור לך להתגבר על מה שקרה. בואי איתי אני לא משאיר אותך לבד עכשיו." והיא באה אליי הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
