ורוד דפוק אותי

אל, מסויגת, צפתה בג`ורג`י המתעכבת בעמדת המעבר. שתי סוהרות במדים מעומלנים פתחו עבורה את השער, נפנות לאחור ביראה כשחלפה על פניהן. איזו פרוצדורה מייגעת, חשבה אלאנה בשעמום. הפתח המקשר בין הבסיס הצבאי למתקן הכליאה נותר סגור מרבית הזמן ושימש אך ורק את נשות הסגל המנהלי שגילו עניין פעוט אם בכלל בנעשה בתוך הכלא. קלייבורן יכלה להיות קוץ-אמיתי-בתחת, החליטה אל, אולם לזכותה יאמר, כי היא אפשרה למפקדת הכלא שתחתיה חופש פעולה מלא. היא שאפה עמוקות מהסיגריה שבין שפתיה, אומדת את הילוכה הבטוח של הקפטן בעת שחצתה את חצר המסדרים. במהלך הימים שחלפו הפכה דמותה לחיזיון קבוע בתחומי מתקן הכליאה, והסוהרות שפעם נעצרו בדום על מקומן, התרגלו במהירות לנוכחותה של המפקדת הנערצת.

"המפקדת הנערצת." שפתיה של אלאנה התעקלו בחיוך, והיא התקשתה לומר האם היה זה לעג או ערגה. ג`ורג`יה-אן קלייבורן הייתה עכברונת מבוהלת במסווה של לביאה אימתנית. ואם ידעת איך, לא היה קשה להעלות את העכברונת מעל פני השטח. הו, קלייבורן לעולם לא תניח למישהו לסדוק את החומות בהן הקיפה את עצמה, היא לא תרצה בכך, על כל פנים. אבל יש דברים שהיו חזקים ממך, ידעה אל, ולפעמים, כך נדמה היה לה, ג`ורג`יה קלייבורן הייתה חזקה ממנה.

היא לא יכלה לומר מתי בדיוק זה התחיל. היא זכרה את האישה הצנומה שסרקה אותה בעיניים קרחוניות, אי אז, כשעשתה את צעדיה הראשונים במארינס. הקור שבה אותה מיד. לא הייתה זו תשוקה, לא אז, אלא ענווה, הכרה בכוחה של האישה האחרת. אף אישה מעולם לא העזה לקרוא תגר על אלאנה מקלין. זה היה פשוט. היא הייתה יפה מהן, חכמה מהן, כשירה מהן. וג`ורג`יה-אן קלייבורן הייתה טובה יותר. אלאנה ניסתה לחשוב על כך כעל אתגר, תמריץ. שום ילדה קטנה וחיוורת מהפרברים לא תתעלה על נחתת מקלין. אחר כך למדה להעריך אותה כמפקדת, למדה להיענות לפקודותיה בציות מוחלט, באמון מוחלט. מפקדת כמו ג`ורג`יה קלייבורן הייתה מסוג המפקדים שהחזירו אותך חי משדה הקרב. ואז היו הצלקות.

מיוזעת ותשושה אחרי יום אימונים מפרך, עשתה אל את דרכה למקלחות. שיחת טלפון מהוריה שעשו את הקיץ בריביירה הצרפתית עכבה אותה משך שעה ארוכה, ולאחר מכן הייתה טוני אולברייט שותפתה לחדר, שביררה פרטים לגבי התרגיל מחר. היא נפטרה מאולברייט בקלות יחסית, וכשהיא מכתיפה את תיק הרחצה שלה, ניגשה סוף כל סוף להתקלח. רחש המים המזמזמים בצינורות הפתיע את אל כשפסעה פנימה, אל תוך המבנה הקטן. בדרך כלל נהגו החיילות לשטוף את עצמן עוד בתום האימון, ורק המאחרות או אלה שאתרע מזלן לעשות תורנות כלשהי התרחצו בשעה כזו. בסקרנות, חצתה את החדר המוארך, שומטת את תיק הרחצה שלה על ספסל העץ הנמוך. בתא האחרון ניטחו המים על המרצפות, הבל חמים עולה בעד למחיצת השיש. משועשעת, נשענה אל כנגד המחיצה, תוהה מיהי החיילת שתחת לזרם. הצלקות, פסים פסים שחצו שתי וערב את הגב הצר, היו הדבר הראשון שראתה. היא נסוגה לאחור, מבועתת, מתאמצת לחנוק את הזעקה שבקשה להימלט מפיה.

קלייבורן. זוג עיניים תכולות ננעצו בה במבט מאשים. הייתה זו הפעם הראשונה שאיתרה בהן יותר מקשיחות, יותר מקיפאון. הפעם הראשונה שיכלה לראות בהן משהו אחר, ומה שראתה, זעזע אותה עד עמקי נשמתה. כאב, חשוף ומדמם כמו פצע פתוח. היה בה חלק שביקש לפרוץ בבכי, להתחנן מול השתיקה הזו; "בבקשה, רק תאמרי משהו", וחלק אחר, שביקש לחבק. חמור מזה, היא לא ידעה איזה חלק הוא החלק שמפחיד אותה יותר. הרגעים נתמשכו, כמו מסטיק לעוס שמתח ילד קטן בין אצבעותיו הדביקות. השקט, תחילה של הלם, אחר של כאב, גלש לדממה של אי-נוחות. בולעת את רוקה, התיקה אל את עיניה ממבטה הצורב של ג`ורג`יה. היה עור, לבן וחלק ורטוב ממים, היו התלתלים הארוכים האלה, בגון הדבש, שנתלו, כבדים ולחים למותניה הצרות של המפקדת. שדיה, קטנים וזקופים, פטמותיהם קשויות מן הקור, הזדקרו לעבר אלאנה. היא רצתה לקחת, רצתה את ג`ורג`יה, וכמעט שמחה להיסחף עם הדחף המיני, המוכר והבטוח. לא לחבק, לא להתחנן. אלאנה מקלין לא הייתה הטיפוס בשביל זה. את הרגשות הרכים תשאיר לעקרות בית רכרוכיות, את הסקס, מיוזע ופרוע או רך ומלטף, תשמור לעצמה. אבל לא. ג`ורג`יה-אן קלייבורן היא לא בשבילך, חשבה אל בכעס. ובכל זאת, לא יכלה להפסיק להתבונן.

"זהו? ראית מה שרצית לראות?" הקול היה שטוח, חסר גוון. המילים היו כמו סטירה. היא לא התכוונה להגיב בקור, לא רצתה בכך. ובכל זאת, כיוון שהרגישה אשמה, כיוון שהרגישה מושפלת, השיבה ברשעות. פשוט מפני שלא יכלה לחבק.

"מספיק כדי לדעת שמה שאני רואה מוצא חן בעיני." מבלי להמתין לתשובתה של קלייבורן, הפנתה אל את גבה. היא התפשטה במהירות, נכנעת לזעם שריחף כמו ערפל אדום בשולי תודעתה, ואז פתחה את המים, פוסעת אל תוך הזרם הרותח. מאוחר יותר, כשיצאה את חדרו של סגן מפקד הבסיס, עורה בוהק מיחסי מין מספקים, הניחה לתהיות לבוא. מי את לעזאזל, ג`ורג`יה קלייבורן? מי חרץ את הסימנים האיומים האלה על גבך, ומי שם את המבט הרדוף הזה בעינייך?

מנדי ריימונד, שלישת פקידות במשרדו של מפקד הבסיס עם גישה לשרת הראשי, סיפקה לה את התשובות. ריימונד, בקבוק של יין אדום, והרבה הבטחות שקריות ומתוקות שאף אחת מהצדדים לא ציפתה שיתקיימו. אחר כך קיללה את עצמה, נזכרה אל, בקשה שלא לדעת. מה זה עניינה שלג`ורג`יה קלייבורן יש-לי-מקל-בתחת היה אב מכה? מה זה עניינה לדעת שהאחראית הישירה עליה נחלצה משכונת מצוקה, ובנתה לעצמה חיים חדשים בשן ועין. איזה עניין היה לה להעריץ קדושה מזורגגת, ויותר גרוע, איזה עניין היה לה להתאהב באחת כזאת? אלוהים יודע.

אל הניחה שהעקצוץ בקצה האצבעות נשאר תמיד, הרצון לגעת, על אחת כמה וכמה במה שאין לך עסק לגעת. היא הרגישה בו עכשיו, ביתר עצמה אפילו, כשצפתה בקלייבורן פוסעת אל תוך מה שאלאנה נהגה לכנות "הטריטוריה שלי". ג`ורג`יה הוכיחה למעלה מכל ספק שהיא יכולה להיות מטרד. היא לא עשתה משהו על מנת להתערב או להפריע, בקושי שאלה שאלות, ונדמה היה שבדרכה החרישית היא יודעת כל מה שיש לדעתו. זה לא היה זה, כמובן. זה היה.. המבט, המבט שבעיניה.

היא חשבה על האופן בו סקרה ג`ורג`י את ג`יימס, מתעכבת על הצלקת המשוננת שהותירה אל בלחיו. הכלבה ידעה יותר מדי. לא, לא יתכן, ביטלה אלאנה את הרעיון. ג`ורג`יה קלייבורן, חיילת למופת ומנהלת ממולחת, לא הבדילה מימינה ומשמאלה ככל הנוגע למה שמתרחש בין גברים לנשים. היא לא הייתה בתולה, זה לא היה הגיוני. השמועות דיברו על גבר או שניים, אקראיים, חד-פעמיים. היא הכירה אחד, מהגברים הבודדים ששרתו בתפקיד מנהלי בכיר בטייסת, וחשבה שתרצח אותו ואת כל השאר, בהזדמנות. אז מה בעצם הפריע לה? אל לא הייתה בטוחה לחלוטין. העובדה שלא השיגה את מה שרצתה? התסכול לא היה חדש, והיא למדה לחיות אותו, לנצל אותו. אבל לא קרוב כל כך, לא כשהיא יכולה לשאוף את הריח המתוק של שיערה.

עקבותיהם של האסירים נותרו טבועות בבוץ עוד ממסדר הבוקר. פלוגות א` ו-ב` יצאו לעבודת היום מחוץ למחנה, ואילו פלוגת הטירונים נשלחה לקרצף את המחראות, כמדי יום ביומו. מספר מוגבל של אסירים זכה לשרת במגורי הסוהרות משך זמן קצוב, והיא שילחה אותם לעבודתם לפני כחמש עשרה דקות. בקרוב יחזרו הטירונים, והיא תעשה להם שמח כפי ששילמו לה לעשות. תחילה תריץ אותם סביב החצר, ואז תשלח אותם לעבודת היום.

"ג`ורג`י." אל קמה על רגליה, מושיטה יד מטופחת. היא חשה סיפוק מוזר ובו זמנית ענווה למראה האצבעות העדינות, החפות מקישוטים שהתהדקו סביב אצבעותיה. כמו תמיד היה משהו מסויג בעיניה של ג`ורג`יה וכמו תמיד יכלה אל לראות בהן את הבושה ואת אי-הנוחות מהפעם ההיא. המחשבה שקלייבורן מפחדת מהעימות ביניהן ריגשה אותה והפתיעה אותה לסירוגין. היא חשבה שבקרוב תנצל את היתרון שהעניקה לה פגיעותה של ג`ורג`י, אבל הדבר יכול לחכות לאחר כך. שניות ארוכות שמרה על הקשר הפיזי ביניהן מסרבת לנתק מגע. אז, באחת, משכה את ידה אליה, מתענגת על חוסר האונים החשוף שהבזיק בעיניה של הקפטן.

"סא"ל מקלין." קולה של ג`ורג`יה היה קשה וצונן כשדיברה לבסוף. הסוהרת אימצה לעצמה את ההרגל המגונה לפנות אליה בשמה הפרטי, וכאילו על מנת להדגיש את הקונטרסט, הייתה ג`ורג`יה מרוחקת ובלתי אישית. שפתיה של אלאנה התעוו בלגלוג. "אני מחכה כרגע לפלוגת הטירונים. ברגע זה הם מעבידים את מברשות השיניים שלהם בפרך על מנת לנקות את המחראות.. הם יסיימו תוך זמן קצר." כאילו על מנת להדגיש את דבריה נשמעה יללתו של שוט, מלווה בקול הנפץ המחליא שהשמיע בפגעו בבשר חשוף.

סוהרת שרירית התקדמה לעברן במהירות, מקללת וגוערת בשיירת העצירים שהשתרכו בעקבותיה. בידה הימנית החזיקה פרגול, והיא לא נטתה לחסוך בשימוש בו. מבטה של ג`ורג`י נפל על האסיר השחור בו חזתה נענש בקרחת היער, שבועות אחדים קודם לכן. אל דאגה לצלק אותו כהלכה, חשבה במרירות. דמותו של אביה המנופף בחגורתו עלתה לנגד עיניה, וג`ורג`יה מהרה להתנער מהחיזיון.

"אני מטפלת בהם היטב," העירה אלאנה. היא שינתה את יציבתה, הבחינה ג`ורג`י; גבה של הסוהרת היה זקוף יותר, רגליה נטועות בקרקע בפישוק קל, וסנטרה זקור ומתריס. "בהמות." לא היה עליה כי אם להניד בראשה על מנת שישלפו את מברשות השיניים שלהם. אצבעותיה התלפפו סביב ידית השוט כשהשיבה להם בחיוך זדוני. "ארתור לוגאן." זיק של הומור נצנץ בעיניה. היא רכנה קלות על מנת להעביר ציפורן משוננת על לחיו של האסיר, אחר, בתנועה חטופה, נעצה את ברכה בחלציו. מגחכת, התבוננה אל באסיר השרוע על הקרקע, ברכיו אסופות לגופו והוא מתפתל בייסורים.

"כלב, תרים את המברשת של לוגאן," פנתה אל אסיר נמוך קומה שצלקת מעטרת את פניו. הצלקת, ידעה אל, הייתה מתנה שהעניקה לו האישה שהתעלל בה בטרם עזבה את הבית. ידו רעדה כשהניף את המברשת.

"עכשיו, אפס, ספר לנו מה לא בסדר עם המברשת הזאת?"

היא ראתה את מבטו ננעץ במברשת השיניים שזיפיה מעוקמים מרוב שימוש, עיניו מתרוצצות בחוריהן כשניסה לדלות ממוחו תשובה שתרצה את המפקדת. שתסיט ממנו את תשומת הלב הלא-רצויה שזכה בה. לא תהיה תשובה כזאת.

"הו...אה, היא נקיה מדי! היא נקיה מדי!" קולו של האסיר התרומם בזעקה היסטרית. "הוא לא ניקה כמו שצריך הסוהרת הנעלה! הוא התעצל!"

"כמה שאנחנו חכמים היום," לגלגה אל, "אני מניחה שזה מזכה אותך בהלקאה היומית." שולפת את השוט, הניחה לזנב לשרוק באוויר. חסרת רחמים צפתה אל בפרגול ניחת על גבו של האיש, מתעלמת מיבבותיו החנוקות. "דיליה, בת`," קראה לעבר שתיים מהסוהרות שליוו את הפלוגה, "קחו את השניים האלה וזרקו אותם לבור."

"על מה נדמה לכם שאתם מסתכלים, זונות?" קראה לעבר הטירונים שהוסיפו לבהות בה. "אנחנו לא מקבלות כסף כדי לבדר אתכם. אתם מכירים את הנוהל."

מצליפה באוויר, צפתה בהם מניחים את מברשות השיניים בכלי המיועד לשם כך. היא זכרה אותם בימים הראשונים, נדחקים בתור, כל אחד ממהר להיפטר מהחפץ המטונף. כעת התנהלו בקצב משביע רצון, בזה אחר זה, כמו בהמות טובות. בלי לדחוף, בלי לקלל ולשלוח מרפקים. הם נזקקו לה, הו כן, לא היה ספק בזה. נזקקו לה שתחדיר בהם משמעת, שתאלף אותם. מרוצה, הורתה ללוגאן לקחת את המברשות לעמדת הסטריליזציה. היא חייכה לעבר ג`ורג`י, לאחר מכן נסוגה לאחור, משלחת את האסירים לריצת הבוקר שלהם.

כן, החליטה אל, ג`ורג`יה קלייבורן הייתה משהו מיוחד. היא נזהרה להסוות את שביעות רצונה כאשר הביטה בפניה האדישים כביכול של קלייבורן. היה לה חוש לבני אדם. היא ידעה לקרוא אותם, לפענח אותם, לאתר את מאווייהם הכמוסים. ולשבור אותם, לתמרן אותם לרצונה. היא זכרה את קיילי גולומב, מי שהייתה אחת מחברותיה הטובות משך זמן ארוך. גם קיילי נחנה ביכולת הזאת, אבל קיילי הייתה מחבקת עצים יפת נפש. היא אהבה להקשיב להם, בשם אלוהים. תמיד נהגה לצחוק לה, אולם כעת כשהתבוננה בג`ורג`י, סוקרת אותה בריחוק, ידעה אלאנה שפעם אחת לפחות הייתה רוצה להקשיב.

"ובכן?"

מתנערת משרעפיה, נעצה ג`ורג`יה מבט ארוך באל. "רצית משהו?"

"היה לי הרושם שהמחזה מרתק אותך."

קלייבורן הרימה גבה. "הענשה פורמלית לא אמורה להיות מרתקת. זו חובתנו."

"הו כן," מלמלה אל, "חובתנו המזדיינת."

"יש לך פה מלוכלך, סא"ל מקלין."

"שאראה לך מה עוד אני יכולה לעשות איתו?" פורצת בצחוק רם, נטלה אל את ידה של ג`ורג`י. במשיכה עזה, קירבה את גופותיהן זה לזה, מבטה משוטט על פניה הנקיות מאיפור של המפקדת.

"את עומדת קרוב מדי אלי," ציינה ג`ורג`יה בקרירות.

"אני עומדת בדיוק במרחק שמתאים לי."

"אולי תתפלאי לדעת שיש לי השגות אחרות לגבי המקום שמתאים לך, סא"ל."

"לא ידעתי שאת יודעת לפלרטט, ג`ורג`י." בלגלוג, תחבה את הפרגול בידה של המפקדת, סוגרת את אצבעותיה העדינות סביב הקת לפני שתספיק ג`ורג`יה להתחמק. "לכי תמצאי מישהו להצליף בו. אני חושבת שתמצאי את ההתנסות.. מעניינת."

"זה לא התפקיד שלי."

"עכשיו זה התפקיד שלך." בחיוך שכמו הכריז על אתגר, הדפה אותה אל קדימה. שתיהן ידעו כי ג`ורג`יה לא תסרב לאתגר.

מקללת, לפתה ג`ורג`יה את השוט, סורקת ביעילות את האסירים. מבטה נפל על בחור גבוה שנראה חבול מן היתר, ואיכשהו כנוע יותר. לא הרחק ממנו פסע גבר נמוך עם פני בולדוג. הוא יהיה מרדן, מהעקשנים שבחבורה. היה לה הרושם הקלוש שתהנה להצליף בשניהם, אך היא כלל לא הבינה מדוע שתהנה מכך. ג`ורג`יה ידעה שמקלין נהנתה. ובכן, למה שהיא לא תהנה באותה מידה? זה היה טבעי להכות אותם, הרהרה, מחפשת מבלי דעת את המרירות שתמיד התלוותה לרעיון. היא לא הייתה שם, ולג`ורג`יה היה הרושם שהיא תתענג על המעשה בין כך ובין כך. פוסעת קדימה, הניפה את השוט שבידיה, מנחיתה אותו על גבו של האסיר הגבוה. היא ראתה אותו מתכווץ, ורעד נעים עבר בגופה. היה לה הכח להכאיב לו. הכח להביא אותו להתכווץ. היא כיוונה מלקה נוספת, הפעם לאסיר שחור וקטן שפניו המחוטטות עוררו את מורת רוחה.

"יותר מהר!" מצאה את עצמה צועקת, "יותר מהר... שרצים!"

היא שמעה את אל, תובעת מענה, ואחר את האסירים שייבבו כהד: "כן, המפקדת, כן, המפקדת הנעלה!" מרחוק ראתה את אלאנה, את החיוך המתגרה הפרוש על שפתיה. נדמה לך שאת יודעת יותר טוב? חשבה ג`ורג`יה בהתרסה. היא לבשה עכשיו את הארשת הידענית ומשהו במבטה הזכיר לג`ורג`י את הלילה ההוא. לא הייתה לה זכות, חשבה בזעם. ולא הייתה שום דרך להפוך את הדברים. לרגע היה נדמה לה כי היא מצליפה מתוך כעס עיוור, מצליפה מתוך תסכול וחוסר אונים. ברגע שלאחריו שמטה את השוט על הקרקע, מתאמצת לבלוע את רוקה. גרונה היה יבש ודמעות הציפו את עיניה.

"קלייבורן!"

מרוגזת, הדפה את זרועותיה של אלאנה שנשלחו לתמוך בה, עושה את דרכה לעבר השער המסורג.