ורוד דפוק אותי

הוא והיא, דום צעצוע ושפחת משחק. סאטירי, כי זה מתבקש. BDSM.

"אז מה את?" הוא שואל, ומתכוון בעצם ל-אז מה בדיוק את מחפשת כאן?"

"אני משחקית," היא מקלידה בזריזות. "מישהי כינתה אותי פעם שפחת-משחק, ונשארתי עם ההגדרה."

"למה את מתכוונת?"

"לא צריכה את כל הסמטוחה הזאת. הגדרות, עניינים. לא סאבית ולא שפחה ולא סלח לי אדוני כי חטאתי. אני פה בשביל הפאן."

הוא מתלבט, בזמן שהיא תוהה איך להגדיר מה בדיוק מדליק אותה. הוא לא אוהב להשפיל את הנשים שלו בצורה שתיטול מהן צלם אנוש. היא, אוהבת שקוראים לה כלבה. בכל זאת, הוא לא בטוח שהיא בשבילו ולהיפך. הוא רוצה לראות את בת הזוג שלו (וכרגע אפשר לקרוא לה סאבית או אגרטל, זה לא משנה), נוסקת לגבהים ומתרסקת לתהומות והוא רוצה למשות אותה אחר כך. הוא רוצה שהיא תתפתל בתשוקה ובחוסר אונים, אבל לא בגלל שהוא קשר אותה, אלא כיוון שהיא כולה שלו, ולא של עצמה יותר. והיא? הבחורה הזאת, רוצה אורגזמה.

בסדר. משוחחים. הוא נשמע כמו בנאדם מעניין. אופן הדיבור שלו, מה שהוא אומר, הזמן שנדרש לו להגיב או כשהוא ממתין אך בעצם תובע תשובה, נקלטים אצלה בצורה מאוד חזקה ומוחשית. היא יודעת שהוא גבר חזק. קשה לה להסביר את העניין, אבל כל דבר שיש בו, בניק הוירטואלי הזה, מקרין כח בעיניה. כח כזה שגורם לה לרצות להצטנף בעצמה ואז להיפתח לנגד עיניו, קפל אחר קפל. והכי חשוב, זה שהוא יביט בה באובייקטיביות, בריחוק אבל גם באומדן. הוא לא יירתע או ישתאה, או ירצה לתקוע אצבעות כדי לראות מה זה. בקיצור, הוא מצא חן בעיניה.

הוא מעוניין לדבר איתה גם למחרת, היא מצידה מתחמקת. נכון שהיא תופיע, (ואפילו תמתין דקות ארוכות כשהעכבר מתעכב על לחיץ ההתחברות, רק כדי לוודא שאיננה מקדימה), אבל חשוב לשמור את עצמה ועל עצמה לא מחויבת. זה לא עניין של לשחק לפניו את הקשה להשגה. זה פשוט כדי שיבין שכאן עובר הגבול. עד כאן אתה, מכאן אני. וזה בעיקר חשוב מפני שהוא תופס את עצמו כמאסטר והיא לא תופסת את עצמה כסאבית.

הוא שם כשהיא נכנסת לערוץ השיחות. בדרך כלל הוא נכנס באחת עשרה וחצי (הילדים כבר מזמן במיטה, והאישה קוראת ספר), ומדבר עם מי שמדבר. הניק שלה מרצד בירוק על המסך שלו. הוא מחכה שיהבהב גם באדום, בחלון השיחה הפרטי. הוא יודע שהיא תחכה, או לכל הפחות חושב שהוא יודע, ומתפלא כשהיא מתפרצת לו מיד לפרטי.

עכשיו הוא זה שמוצא את עצמו משחק משחקים. "חכי רגע, אני צריך לסגור כמה שיחות פרטיות" הוא מקליד. לא שאין כאלו, אבל הוא יתעכב במיוחד כדי להיפרד מהשניים וחצי אנשים שעמם הוא משוחח במקביל, שיחה סתמית וחסרת חשיבות, של שלושה משפטים בדקה.

איכשהו, היא מצליחה לתת לו את התחושה שהיא יודעת שהתעכב רק על מנת לגרום לה לחכות. זה לא שהיא מנסה לעשות את זה. היא פשוט מתחבטת ומתלבטת, ואולי יש בהתלבטויות האלה גם קורטוב של הקנטה, אבל היא לא מתכוונת להקניט אותו. לא ממש. היא בעיקר מתכוונת שיראה אותה. היא לוחצת על מפגש. הוא מהוסס יותר. בדרך כלל הוא נוהג להקדיש זמן לבניית אמון עם הסאבית שלו.

"אני לא סאבית שלך," אמרה לו, מבלי שיעלה בכלל את הנושא.

נפגשים. בבית קפה קטן והומה. הוא אמר: "תבואי בלי תחתונים," והיא בתמורה דרשה ממנו: "תחכה לי."

היא מתבוננת בו בריחוק, מסתתרת מאחורי שלוש בחורות שנכנסו לפניה ומפטפטות בקולות רמים. הוא נראה בערך כמו שתיאר את עצמו. די גבוה. די רזה. די סתמי. היא גלויה מאוד כשהיא פותחת במארש העליז לעבר השולחן הפינתי בו הוא יושב. קשה שלא להבחין בה, וזה הרעיון למעשה, לתת לו להבין לבד שזו בעצם היא. חצאית הדוקה ומחשוף מרשים, חזה מלא שמתנודד עם כל פסיעה. פרובוקטיבי אצלה הוא שם המשחק.

"שלום"-"שלום."

"אני X"-"ואני Y" הם מתוודעים זה לזו. יושבים ובוהים אחד בשנייה.

"עשית מה שאמרתי לך?" הוא שואל.

"אני אזמין אותך לבדוק אחר כך. בינתיים תזמין לי קפה. עם חלב וסוכר ושמנת והכל."

היא משחקת איתו, כאילו בודקת האם יכנע לדרישותיה. הוא נכנע לדרישותיה כי אין לו כוונה לשחק את המשחק שלה. בסוף הפגישה היא מחייכת, ומציעה לו לבדוק אם עשתה מה שאמר.

הוא שואל "עשית?"

"תראה לבד," היא מקשה.

הוא שותק ומתבונן בעיניה במבט עלק-דומי, כאילו סמכותי. הפלא הוא, שאיתו זה עובד. אין לה הסבר, רק כימיה בסיסית שבין שני אנשים, אולי רק היא זו שחשה בכח מסוים שעולה ממנו, ואישה אחרת תמצא אותו רגיל וסתמי כמו כל הגברים. היא מטלטלת את ראשה. "כן, עשיתי." מעכשיו היא יודעת, זה בסדר לציית לו. רק לא ברור אם גם הוא יודע את זה.

"בסדר," הוא מטעים. "עכשיו נוכל לבדוק את את אומרת את האמת." המחשבה מגרה אותו. זה לא הקטע שלו, לא ממש, אבל הוא מרגיש שיכול לצאת לו מזה משהו. הוא לא חשב על זה מראש, ולכן לא סידר להם לאן ללכת, אבל כל מקום מבודד (באורח יחסי, היא הרי אוהבת לחשוש שאולי צופים בה) יהיה בסדר בשבילם.

הם נוסעים במכוניתו. הוא לוקח אותם לחניון חשוך ורחב ידיים.

"עכשיו תראי לי."

היא לא מהססת, רק מקמרת מעט את הגב, שיהיה קל להפשיל את החצאית.

"אמרת שאת נגד גילוח," הוא מציין.

היא מאשרת. "נכון. אבל איכשהו תמיד יוצא שכשאני מפנטזת על נשים הכוס שלהן חלק. אז אני מגלחת גם."

או-קיי. הוא חושב לעצמו. אז את זה שהיא אוהבת לשחק משחקים כבר הבנו. הוא יודע שהיא רוצה להיות מתומרנת, והיא יודעת שהוא יודע, שזה מה שהיא רוצה. היא לעומתו, גם יודעת איך לעשות את זה. זה לא שיותר נחמד לה להשאיר אותו טועה בערפל, אלא שאם הוא, לבד, לא ידע איך להעמיד אותה במקום, אז אולי הוא לא שווה את זה. נראה לו שיותר מהכל, חשוב לשדר לה שהוא לא מתרשם מהתרגילים שהיא עושה. קל לה, יותר מדי קל, להרשים גברים ולתעתע בהם. היא רוצה אותו בגלל שנדמה לה שהוא, בניגוד לאחרים לפניו, יוכל להחזיק את הרסן.

היא מגורה. מאוד מגורה. יש משהו בספק עירום, בריפוד של המושב כנגד ישבניה החשופים, משהו בעובדה שהוא לבוש לגמרי ומסתכל עליה החצי עירומה, משהו שממש עושה לה את זה. הכוס שלה לח ודביק והיא משוועת למגעו. היא נעה מעט, מתכווצת, מרגישה את הקרירות של הבחוץ לעומת החם והרטוב של הבפנים.

"אתה מתכוון לעשות משהו?"

הוא מדליק לעצמו סיגריה.

אם הוא לא רוצה לשתף פעולה, יש מספיק דברים שהיא יכולה לעשות לבד. הוא יכול להשתתף כמובן, אבל תפקידו העיקרי הוא כאובייקט. אובייקט שמסתכל בה, אובייקט שממחיש אותה כשהיא נמרחת מפרכסת לעומתו. ללא היסוסים מיותרים, היא שולחת יד אל בין רגליה ומתחילה ללטף את הדגדגן המגורה. תגיד לי לא? היא תוהה. האם תאסור עלי לגעת בעצמי?

"מה את רוצה?" הוא שואל בסוף, נושף עשן תכלכל בפניה. היא מתבוננת בו בעיניים מזוגגות מעונג. היא חשופה עכשיו, ולא לגמרי מתחשק לה להשיב. הוא חוזר ושואל.

"אני רוצה שתסתכל עלי."

"אני מסתכל עלייך."

"נחמד מצידך. אני תיכף גומרת."

הוא מועך את הסיגריה שלו ונפנה להתבונן בה. עיניה מצומצמות בריכוז, יד אחת משפשפת את הדגדגן במרץ, והיד האחרת לחוצה בכח כנגד משענת הכיסא. מבלי להתריע הוא מושך את היד, לא את זו שמלטפת, את זו שנשענת, ומחזיק אותה באוויר.

"מה אתה עושה?" היא מתעצבנת. ידה נקשחת בתוך ידו, אצבעותיה מתלפפות סביב אצבעותיו והוא מתיר את אחיזתה.

"אני מפריע לך, אבל איך שמתחשק לי."

"חכם גדול," היא מלגלגת.

הוא מושך בכתפיו בנון שלנטיות. "תמשיכי. לא עצרתי אותך."

היא ממשיכה ללטף ולעסות את הדגדגן. היד השניה עדיין מרחפת. אצבעותיה מתעקלות ונקפצות לאגרוף, כאילו ניסתה להיאחז באוויר. הוא מתקן. פורש את אצבעותיה, מחליק על כף ידה.

שוב היא מתרגזת עליו. "אני לא יכולה לגמור ככה."

"אז תגמרי בלעדי."

"בסדר." לפתע היא שומטת את ידה, מניחה לגבה לשקוע אל תוך הכיסא. "נעשה את זה בדרך שלך."

"מה זה הדרך שלי?"

"לא יודעת. איך שאתה רוצה. אבל תזכור שאני גומרת והולכת. כל מה שבאמצע נעשה מה שבא לך."

היא ויתרה, אבל הוא לא בטוח מה לעשות. בינתיים הוא מדליק עוד סיגריה. היא במילא לא במצב לדעת שהוא מהוסס. הוא לא מבין למה הוא טורח לנסות ולכופף אותה, זה הרי לא עומד להימשך, ובינתיים עומד לו והיא כל כך זמינה.

"תפתחי לי את המכנסיים," הוא מורה ומתבונן בה כשהיא רוכנת, אצבעותיה פורפות את כפתור המכנסיים ואז מתירות את הרוכסן. היא עושה ניסיון לשלוף את איברו מהתחתונים והוא נוזף. "אמרתי לך לעשות משהו?"

"לא, סליחה."

"עכשיו תמצצי לי."

שוב פעם דום בגרוש עם השטיקים שלו היא מהרהרת בינה לבין עצמה. זה מגרה, נכון, אבל בגלל שזה הוא. קצת עבר לה ממנו, למען האמת, אבל היא עדיין מגורה ועדיין רוצה אותו לעכשיו. שפתיה נסגרות סביב איברו והיא מכניסה אותו לפיה, מרגישה את כיפת הזין מתחככת בגרונה. היא מוצצת טוב, התאמנה על זה בעיקר מפני שהידיעה כי היא מוצצת טוב גורמת לה להרגיש אטרקטיבית. הוא, עוצם את עיניו וגונח. כן, היא יודעת למצוץ.

ללא התרעה, הוא מרחיק את כיסא המושב, גורם לה לאבד את אחיזתה. היא מתמוטטת, פניה על ירכיו, ידה מגששת על רצפת הרכב. הוא מצפה שתקלל, אבל היא לא אומרת כלום. הוא בעצמו לא בטוח שזה היה חלק מהמשחק, אבל עדיף שהיא תחשוב ככה. היא מזדקפת, והוא תופס בירכיה, מסובב אותה כשבטנה לחוצה כנגד ההגה ומשפד אותה על הזין שלו.

הוא דופק אותה חזק ובכח, כמו שהיא אוהבת.

"אני יכולה לאונן לעצמי?" היא שואלת והוא מסכים. אז היא מאוננת לעצמה.

"מותר לי לגמור?"

הוא קצת מתפלא שכבר היא שואלת. אבל הוא מסכים. היא גומרת קצת לפניו, באנקות עונג עזות. הוא גומר גם, קצת אחרי שהיא קורסת על חזהו ונשארת להתכרבל. שתיים, שלוש, עשר דקות הם יושבים ככה. אחר כך היא מתרוממת מיוזמתה, ושולפת מתיק הצד שלה גליל של נייר טואלט. היא מנגבת את עצמה בזריזות ואחר כך מיישרת את החצאית.

"היה טוב," היא אומרת. הוא מסכים.

"אתה צריך להחזיר אותי לבית הקפה, הרכב שלי שם".

"עוד מעט".

היא מביטה בשעון שעל פרק ידה. "עכשיו. אני צריכה לאסוף את הפשוש מהגן."

"יש לך ילדים??" הוא שואל בתמהון.

"לא אמרתי לך? תסגור את המכנסיים ונזוז, אני ממש חייבת להיות שם בארבע."

סוף