איך אפשר לדבר אל מישהו שכבר עבר מן העולם הזה כשלא יודעים לאן הלך ולא בטוחים בתשובות הקונבנציונליות לכך.
למה אני צריכה להאיחז בפרפר שהחליט להשתקע בבית שלנו בדיוק ליד התמונה שלה...באמונה תפלה שכזו...ולמצוא בתפל שבה תקווה, משהו להיאחז בו. יייחול, כמיהה מסוימת לכך שהיא שומעת אותי. אבל לא היא שלפני המוות אלא כלל המהות שלה לפני שתאי המוח האלו דעכו. אותה אחת שיודעת הכל, שקוראת את הפנים שלידה, שטיפלה וחיבקה ואהבה ונתנה...ולא שכחה.
לילה אחרי שבעת הימים האלו...מצאתי את עצמי מדברת לתקרה. ואני אומרת מצאתי כי כשדיברתי דיברתי אל היישות שלה, שקיוויתי והאמנתי שנמצאת מעל הכל, משגיחה מן החלונות, מציצה מן החרכים. בחייה גם במותה. ולמסתכל זה נראה שאני בוכה לתקרה. ואני בוכה עליה, ומקווה שהנשמה שלה שלווה ומפויסת עכשיו. ושום הסבר מדעי על כך שכשאין תאי מוח גם אין חשיבה, ואין נשמה, ואין אישיות לא ישבור אותי. אחרת לא היינו מקבלים כל כך קשה את הפרידה הזו, לא היינו מתפללים ומקדשים...
זה סוג חדש של געגוע מבחינתי. געגוע עטוף בהילה כלשהי, ובאמונתי היא הפסיקה להיות דמות גשמית, ועכשיו הקארמה שלה מגינה עליי בגעגוע. אני לא מתגעגעת כאן למשפחה שכוללת אמא ואבא כשאת שניהם בנפרד אני רואה מול עיני, אני מתגעגעת למשהו שאני מאמינה שאיתי עכשיו, לא בגוף- אך בנפש. אני מאמינה שחלק מההתמודדות עם זה כוללת להיזכר במי שהיא הייתה, במעלות האלוהיות שלה, ולנסות לחקות את אותן...ולכן לספח לעצמי חלק מהדמות הכל כך ראויה להערצה שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עיעיע