בעקבות הכמעט מאה שנה מרגע שטבעה אוניית הטיטאניק ובעקבות צפיה בסרט בקולנוע בתלת מימד, כל מה שעלה לי לראש זה האם הייתי אחת מאלה שמנסות להנצל או אחת מאלה שלוקחות את הגורל לידיה ופשוט נשארת בתוך בטן הספינה.
כמובן שהדבר הראשון שקפץ לי לראש זה להשאר בתוך ספינה. הרי מה סיכויים להנצל? אדם שמקבל את מה שיש ומוותר בכזו פשוט דווקא מוכיח לי שהוא לא פוחד מהמוות, מקבל את מה שהה' נותן ובאמת מרגיש סוג של מיצוי מחייו. כלומר, ברגע קריטי או נורא, השיקול הוא די פשוט - זה רגע של הבנה עמוקה האם זה שווה את המלחמה או לא. מבינים שהכל לא קורה סתם, אולי בעצם עדיף פשוט להמשיך להתנהג כמה שיותר "רגיל" ולא להכנס לפאניקות ומנוסים. מי שחיי את העכשיו מבין שכנראה זהו.
מצד שני, מה זה לוותר? האם תמיד צריך לוותר? מתי זה נכון דווקא לא ללכת בעקבות מה שמרגישים? אדם שמוותר על העקרונות שלו לא בהכרח אדם "יציב עם רגליים על הקרקע" (לא ניסוח מדויק, מקווה שהכוונה ברורה לפחות).
כלומר, איפשו אדם שמוותר, הוא בעצם אדם ללא עקרונות, אדם שלא מוכן להלחם על הדברים שהוא רוצה או מאמין בהם. אדם שמקבל את הכל בצורה פשוטה ובעצם מקל על עצמו מחשיבה.