אז כמה זמן כבר לא הייתי פה? שנה? נצח!
סתם, שנה, אבל מרגיש כמו נצח..
יש משהו בלשמור איזה מקום קטן-קטן בצד, מקום פרטי, מקום בו אני יכולה תמיד למצוא מה להגיד.
כמות הפעמים שקרה לי שהלכתי לרחוב ופתאום התחילו לרוץ לי איזה מחשבת שבכיף הייתי מעלה עכשיו בכתב לאיזה מקום..
אבל עד שמגיעים הביתה קולטים שיש כל כך הרבה מה לעשות. דוחים את זה קצת ועוד קצת ועוד ועוד ועוד ועוד...
חבל רק שימים כל כך קצרים, ושהזמן עובר כל כך מהר.
חבל לי שלפעמים אני כל כך עמוסה בלהגיד לעצמי כמה מהר עובר הזמן מבלי באמת לנצל אותו
אם כבר אנשים שמנצלים זמן (וכסף, אוחחח כמה כסף) זה רוב השכבה שלי מהתיכון, שנמצאים עכשיו בתורנויות בדרום אמריקה. הזוי לגמרי.
וכולם. אבל כ.ו.ל.ם. מעלים את אותן התמונות.
בחייכם, אני כבר לא רוצה לנסוע לשם - הכל נראה כמו תאילנד וספרד (כן בזמנו שהשתחררתם).
כולנו ידענו על זה. כן.
אז דפדפתי לי כמה פוסטים אחורה, כמה זכרונות סמויים בין השורות, כמה דיכי, כמה שבאמת התבגרתי...
שיהיה לילה פורה
בדיוק כמו האיחול באתר הלמידה שלי.
סימן שצריך ללכת לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
October
