בזמן האחרון, כל לילה לפני השינה אני מוצאת עצמי מביטה בשלוש עשרה לאפריל,
השנה כבר התעממה לי בתוך הראש ועל התמונות, לא רחוק מדי, לא קרוב מספיק.
אני שותקת את הכל פנימה. אין שום דבר באמת מיוחד ביום הזה, אבל משהו בדרך
שהצללים הסתדרו מאחרי העץ בתמונה מסוימת גורם לי לחיוך מתוק מריר ולמחשבות על
אלוהים. יש שם, בצד, איש כלשהו שלא נכנס לפוקוס, הוא נראה מופתע, או שמא מבוהל.
אחרי מבט יותר מעמיק אני נזכרת שזה הדוור הישן, ההוא שיאיר ברמן דאג לפטר אחרי
שגילה ששכב עם אשתו במשך יותר מחודשיים. אני מדליקה סיגריה ומשעינה את הראש על
התמונות, אחרי כמה דקות אני גומלת בליבי החלטה להתקשר לאותו הדוור. שרפתי את האורז
אבל זה כבר לא באמת משנה, הריח הזה אפילו די נעים. אני נושמת עמוק ומרימה את
השפופרת, אחרי קצת חיפושים במודיעין אני מגיעה אליו, איציק פלדמן. אני מציצה
בשעון, התנועה של המחוגים הייתה גורמת לי לבכות עד לפני שנתיים. היום אני כבר לא
בוכה.
הצלצול גורם לי לחץ רב, אני מנסה להשתמש בשיטות של הפסיכולוגית אבל זה לא
ממש עוזר כשאין מי שיתפעל ממני או לפחות יחמיא. הריח של האורז עדיין עומד באוויר,
אני פותחת חלון והוא עונה.
איציק פלדמן
הוא בן אדם מנומנם כמעט תמידית, בן 57. אמא שלו הייתה ציירת ואבא שלו
שתיין. לקח לו שבע ורבע דקות להיזכר בי "הבת של עורך הדין ההוא".
כשהתקשרתי אליו היה משהו צפוי בקול שלו, כאילו שהוא חיכה לי.
אני מסבירה לו למה התקשרתי, אני רוצה לשחזר את השלוש עשרה לאפריל כדי שיהיה
ממש מושלם, והוא התמונה הראשונה שעיניי נחתו עליה. הוא נשמע מבולבל וקצת מודאג.
אני שומעת ברקע רשרוש של שקית חטיפים כלשהי. אחרי עוד כמה דקות הוא נזכר שתמיד
הייתי הילדה עם המצלמה ואותה הילדה שנפלו לה כל השיניים ראשונה. אני שואלת אותו
מתי הוא יכול להיפגש איתי, ותוך כדי זה מדליקה עוד סיגריה, בשביל ההרגשה. הוא אומר
שהוא צריך לבדוק. אני שומעת צעדים ברקע ודיבורים שמתחלפים לצעקות של אישה, אני
שומעת את הקול המתרפס של איציק, אבל לא בטוחה מה הם אומרים בדיוק, הוא בטח מסתיר
את הטלפון עם היד. אחרי כמה דקות ורשרושים של דיבורים מישהי חוטפת מידיו את
השפופרת וצועקת לתוכה קללות רנדומאליות, לא קראו לי שרלילה מאז כיתה י"א. אני
מרגישה איך האוויר נשפך עלי כמו מים ומנתקת. כדי לדאוג שהיא לא תחשוב על כוכבית
ארבעים ושתיים אני גם מנתקת את המכשיר ונושמת.
אני ממשיכה בפשפוש בתמונות, אף אחד לא באמת הבין למה עשיתי את זה כל השנים.
לך תסביר לאנשים שהפחד הגדול ביותר שלך הוא להתעורר יום אחד ולא לזכור. אני מנסה
לא להיכנס להיסטריה. אז מה אם איבדתי תמונה אחת. יש עוד המון.
בתמונה הבאה שאני מוצאת יש נדנדה ועליה ילדה קטנה עם קוקיות וחולצה ורודה
ואבא שמחייך חיוך צבע ישר לתוך העדשה. האב שם את ידו על כתפה של הילדה במחווה
משפחתית משהו. יש למעלה ציפורים והכל מאוד נקי ומושלם. השיניים של האב לבנות וצחות
וכל החולצה של הילדה מלאה בגלידת שוקולד.
לקחה לי בדיוק דקה להבין שהאב הוא אותו פרפקציוניסט, חולה OCD, אם אתם
מתעקשים, שגר בית לידנו. גולדברג, אם אני לא טועה. אך לא באב אני מעוניינת, אלא
בילדה הקטנה. ושוב, חיפושים ונשימות וחיפושים, עד שאני מגיעה אליה.
ליאור גולדברג
היא בת 17 ויודעת כבר מה היא תרצה לעשות כשתהיה גדולה, וגם מה היא תרצה
לעשות אחר כך. אבל כשאני שואלת אותה לגבי שיחזור הצילום היא לא בטוחה, אחרי
שידולים לא מעטים אני מצליחה לשכנע אותה לבוא ביום שלישי. היא שאלה אם לא אכפת לי
שזה לא אותו התאריך, היא שאלה אם לא אכפת לי שרוב הסיכויים שכבר בנו קניון במקום
גן השעשועים הזה, היא שאלה אם לא אכפת לי לבזבז סתם פילם על כלום, היא שאלה למה
אני לא נשואה. אני משתעלת ומגמגמת "פשוט ניפגש, טוב?".
ביום שלישי אני דופקת בדלת ביתה, ליאור לא עברה דירה, אבל היא בטוחה שאחרי
הצבא והטיול (המקורי במיוחד) להודו היא עוזבת הכל ועוברת לתל אביב, אלא מה. ליאור
פותחת לי את הדלת, היא נראית כמו הבת שכל אחד היה רוצה, חוץ ממני. היא מנסה לפתח
שיחת חולין אבל אין לי כוח לעוד עיניים כחולות ושיער בלונדיני, אני רומזת לה
שאנחנו צריכות לגמור מהר. מבט חטוף ביד שלה מבשר לי שלא הכל כל כך מושלם בבית
משפחת גולדברג, קווים אופקיים על פרק ידה, כמעט מושלמים אפילו..כמה אירוני. אבל
אני שותקת. שואלת אם אולי גם אביה נמצא, שנעשה את התמונה הזאת כמו שצריך, היא
אומרת שהוא בעבודה וממהרת לסגור את הדלת. כשאנחנו מגיעות לאותו הגן אנחנו מגלות
שבסך הכל שיפצו אותו קצת והפכו את הנדנדות להרבה יותר נגישות ומבריקות. אני נאנחת.
היא מבקשת בחיוך מתוק עד בחילה לראות את התמונה, אני מושיטה אותה אליה כמו תינוק
שמבקשים ממנו למסור את המוצץ. היא צוחקת. אני מחייכת חיוך שלא אומר הרבה בעצב
ומבקשת ממנה לשבת. אחרי שצילמתי אני מבקשת ללכת, לחזור הביתה, לפתח את התמונות.
היא מחזיקה בידי ומבקשת שלא, שהיא צריכה לדבר עם מישהו. ואני לא הבנאדם לדבר איתו,
אני בסך הכל המתעדת הכרונית. אבל היא מחזיקה חזק ואני נשארת לכמה דקות. אני
מתגעגעת לגיל 17.
כשאני חוזרת הביתה אני מוזגת לי וויסקי וממשיכה להביט בשלוש עשרה, תמונה של
זוג נאהבים בערך בגיל התיכון. אני מחייכת, התמונה המושלמת, בייחוד אם הם נפרדו.
לפני שאני מחפשת אחריהם (את שם הבת אני כבר בערך יודעת) אני לא שוכחת
להתקשר לאמא שלי, רק שלא תחשוב שמתי, אחרי שיחה קצרה בתבנית ידועה מראש אני מרשה
לעצמי לראות קצת טלוויזיה ולקום מהר כדי להתקשר.
שירה כהן ויואב בוסירה
אהבו בתיכון, התחתנו בו ברגע שתעודות הסיום היו בידיים. התגרשו שנתיים אחרי
זה. הנזק: ילד.
כשאני מתקשרת לשירה אני ממש יכולה להריח את ריח הבושם העשיר שלה דרך
הטלפון. אם ליאור הייתה הילדה המושלמת, הרי ששירה היא האם המושלמת. המבשלת, העובדת
והאוהבת. אפשר להרגיש את הכל דרך הרווחים בין המילים שלה. כשאני מזכירה לה את יואב
אני יכולה לשמוע אותה מחייכת, היא אומרת שיש לה את המספר שלו איפשהו ולא מפסיקה
לצחקק.
כשאני מסבירה לה על הפרויקט הקטן שלי היא צוחקת ואומרת לפחות חמש פעמים כמה
שזה פשוט נפלא ושכמובן שיש לה זמן פנוי והיא אפילו תאפה עוגיות.
יואב, לעומתה, הוא כלום. מוסכניק עמל עם שלושה ילדים, התחתן שלוש פעמים ולא
הרגיש שזה מספיק לו. דרך הקול שלו יכולתי לשמוע איך הנישואים האחרונים שלו
מתפוררים לאט לאט.
כשסיפרתי לו על התמונות הוא פשוט אמר "הה..טוב." קבענו ליום
חמישי.
כשהגעתי הם כבר היו שם, מנסים לנהל שיחה בעצלתיים, לעקוף צלקות ומקומות
רגישים. בסוף הם מגיעים למזג האוויר ונשארים שם לפחות עשרים דקות. אני מבקשת
שיעמדו כמו בתמונה, כשהוא מעליה, מחבק את צווארה, והיא מחייכת. הם ניסו, וזה נראה מזויף.
ביקשתי מהם לשחק את זה, כאילו שהם דמויות ולא הם עצמם. לי זה תמיד עוזר בחיים
האמיתיים. הם מנסים וזה עדיין מלאכותי מדי, אני מחליטה להשאיר את זה ככה. לפחות
שיהיה מצא את ההבדלים.
כשאנחנו מסיימים שירה מזמינה אותנו אליה, מתוך נימוס אלמנטרי, אני נאצלת
לסרב מאותה הסיבה, ויואב מלמל משהו על אבא שלו.
כשאני מגיעה הביתה אני זורקת את המפתחות על השידה ובודקת הודעות, 4 מיונתן.
שתיקה.
אני מפהקת לתוך הסיגריה וממשיכה להביט בשלוש עשרה, כולם אמרו שאני חיה
בעבר, אבל אני באמת לא חושבת ככה. אני לא חושבת עצמי פחדנית או הססנית או כל דבר
אחד, אני פשוט מעדיפה להישאר בדפוסים שאני מכירה, בין האנשים שאני מכירה. אני פשוט
מעדיפה לצפות בחיי אנשים משתנים בזמן שאני עדיין "הילדה עם המצלמה". אני
פשוט מעדיפה לראות איך כולם התקדמו בחיים ומצאו להם מישהו שיחלוק איתם, ואיך אני
מתחלקת בחיי עם אינסוף תמונות שכבר לא אומרות דבר מלבד אנשים שפעם היו ועכשיו כבר
אינם.
ליד הבניין נפלו כמה אבנים. אני נושמת את האבק שלהן ומתחילה לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
