"את רואה אותי?" אני שואל ומיד מתחרט, רוצה לקחת את השאלה הזאת בחזרה לתוכי, לדחוס אותה איפשהו בין שתי הריאות ולהמשיך בשתיקה המעיקה. אבל אני לא פוצה את פי, אני יכול לראות את שלושת המילים הללו תלויות באוויר ומתנדנדות ביני לבינה, כמו בגדים על חבל כביסה בשיא הקיץ, אוחזים בקושי באטבים מלוכלכים. אני מעיף את האצבע שלי מהפה, בזמן האחרון אני לא מסוגל להפסיק לכסוס ציפורניים, נראה לי שזה בגלל שהשעון המעורר שלי כבר לא עובד, אני לא באמת יודע. אני מיישר מבט אליה, משהו בה נראה לי לא הגיוני, כאילו שהיא מסתכלת אל המעבר של המעבר שלי, כאילו שהיא רואה את האינסוף מהבפנים שלה, השאלה שלי עדיין שם, אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל פתאום אני שומע אותה נאנחת ורגלה, שעד עכשיו תופפה בקצב לא הגיוני; נעצרת.

היא בוכה.

אני לא באמת יודע מה לעשות במצבים האלה, אני משלב אצבעות ומתחיל לשרוק בעצבנות משהו שאני כבר לא זוכר. אני חושב על זה שהצטבר לי המון חרא במחשב ושצריך כבר לעשות שם סדר, רק שתפסיק, רק שתפסיק, על השותפה שלי לדירה, רק שתפסיק, על אלוהים וכל מה שמסביב, רק שתפסיק, על נודלס ואוכל סיני, רק שתפסיק, על ציד תמנונים ועל מתמטיקה.

היא לא מפסיקה.

אני מגמם בחוסר רצון "יש משהו שאני יכול לעשות?" היא מצביעה על מכשיר הרדיו הרעוע שעומד על שידה שנראית חדשה למדי בפינת החדר, הסידור הזה לא חדש לי, הוא מסמל בשבילי אותה- ישן על חדש על ישן על כלום. אני ניגש ומדליק אותו, הביטלס מתחילים להתנגן ברקע, כמה בנאלי. היא הולכת לקחת כוס מים מהמטבח, נעזרת בחפצים גדולים שעומדים בדרך כדי להמשיך ללכת, ואני סופר את הצעדים שלה הלוך וחזור, אני לא מבין למה אנשים הולכים עם נעליים בבית שלהם. הרגליים שלה זזות כל כך יפה, כאילו שכרגע הוציאו אותן מאריזה חדשה עם סרט אדום, כמו בסרטים.

היא חוזרת.

והיא מתחילה לדבר בקצב של מילה למאית שנייה, לקח לי קצת זמן להבין שהשפתיים הזזות האלו הן בעצם מילים, והן מכוונות ישר אלי, בכאב מעורבב עם חרטה היא יורה אלי משפטים שלמים מלאים בדמעות ובושה, על איך שהיא כבר מפחדת ללכת לסופר, ואיך שזה קורה לה פעם ביום לפחות, ואיך שהיא כבר מפחדת אפילו לשכב עם גברים, ועל איך שהיא ישנה בערות מלאה. אני בולע את המילים שלה לתוך הגרון ושומר אותם שם בפנים כמה זמן שאפשר, הרגשת חמימות מתפשטת בתוכי. היא אומרת שלפעמים היא לא יודעת כמה זמן עבר, ואם זה כבר לילה או יום, ואיפה היא בכלל. אני מסתכל ומנסה לזכור כל פרט; הציפורניים המטופחות שלה, הפה העייף שלה, גומיית השיער הרופפת שלה, הנשימה המהולה בעשן שלה, ורק אותה אני יודע שלבטח אשכח.

היא שואלת.

ושואלת, ושואלת, שוב ושוב, במקצב מונוטוני. "מה לעשות עכשיו?" ואני מגמגם לה שיהיה טוב ושיש רופאים ואנחנו לא בתקופה האבן, היא מחייכת חיוך עצוב וזה עושה לי לחלוחית מוזרה בעין שמאל. אני מספר לה שאבא שלי היה נוהג לשתות כל ערב. אין לי מושג למה אמרתי לה את זה, אבל אני ממשיך. אני מספר לה שרצו לשלוח אותי לפסיכולוג כשהילדה הכי יפה בתיכון הזמינה אותי אליה וסירבתי, אני מספר לה ששלחו אותי לפסיכולוג כשמצאתי ציפור מתה ורציתי ללמוד לפחלץ אותה. אני מספר לה איך הייתי יורד שלוש תחנות אוטובוס לפני התחנה של הפסיכולוג, יושב בגן וקורא ספרים עד שהתור שלי אמור להיגמר. אני מספר לה איך באחד מהימים האלו ניגשה אלי מישהי וביקשה לשבת. אני מספר לה איך התחתנו, כי היא הייתה בדיוק כמוני. אני מספר לה איך התגרשנו, אחרי חודש ויומיים, כי היא הייתה בדיוק כמוני. אני מספר לה על הירח שהיה לי ליד הבית. אני מספר לה הכל, רק שלא תבכה שוב, בבקשה.

היא בוכה.

אני מתייאש ושותק. היא שואלת אם אני מבין ונוגעת לי בפרצוף, אני אומר לה שלא.

היא הולכת.