כחול ולבן

חברתי הטובה ביותר היא אחותי מ'. מדי פעם אנו נפגשים באמצע הדרך, היא באה מאזור השומרון ואני מירושלים. ביום חמישי התראינו בקניון עזריאלי.  בקומה ה 49 צפינו על  תל אביב הצפופה, העמוסה והעסוקה ותהינו על השוני בין ירושלים ותל אביב. הספקנו לרכל על הכלות שלה, על ילדינו, הגיסה, המחותנים, הבעלים, האחים שלנו , העבודה, הפנסיה ומצב העגום של החינוך. צחקנו יחד, אכלנו ושתינו ואחרי ישיבה ממושכת הסתובבנו בחנויות לראות מה התל- אביבים קונים ולובשים. קונים הרבה ולובשים מעט.

כשנולדתי מ' הייתה בת עשר , גדלנו באותו בית בלי להכיר אחד את השני עד שהתבגרתי. התחלנו להתקרב אחרי שהתחתנתי ובכלל מאז שאמי נפטרה. אנו מסוגלות לשוחח ולרכל שעות – שיחות נפש של ממש. כל יום שישי קבוע אנו מתקשרים ומדברים לפחות שעה. אין לי קשר כזה עם אחותי הקטנה שקרובה לי יותר בגיל ולא עם אחי.

אני חושבת שהסיבה להתקרבות קרה אחרי מות אמי.  חיפשתי מצד אחד דמות אימהית למלא את החסר ומצד שני חברה קרובה. שונה מאמי ז"ל ומאחותי הקטנה, מ' לא שיפוטית,  לא מייעצת אלה אם אני מבקשת ולא מטיפה לי מוסר. אני מספרת לה את הכל( כמעט) ואנו משתפים זה את זה בהתלבטויות שונות, וכל אחד מנסה לעודד ולתמוך .  

לפגוש את אחותי הקטנה שגרה בחו"ל  זה כיף – היא מצחיקה, הרפתקנית ומלאת חיים אבל גם שתלטנית וביקורתית – אז מתאים לי שלא נפגשים לעיתים קרובות מדיי.  אני אוהבת אותה יותר מרחוק.

התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כשבוע אפילו כתבתי חצי ולא גמרתי. כל היום  מתרוצצות לי המילים בראש אבל כשמגיע הערב המילים בורחות.

אינני מבינה מתי אתם מספיקים להתיישב בשקט ובשלווה ולכתוב. בעבודה אין לי זמן, בבית יש הפרעות אין סופיות וילדים שמשתלטים על המחשב.

תסלחו לי שאינני מגיבה לכם בזמן ... אל תתייאשו ממני . אני עדיין פה!      

השבוע היה רב-דורי - ביקרנו אצל בני הבכור ושיחקנו עם הנכדים המתוקים,ביליתי יומיים עם אבי (בן 91) בבית חולים ויצאתי לטיול המפורסם עם בתי הגדולה.

הפעם אתמקד באבי - אדם מיוחד, עצמאי,פיקח עם חוש הומור.

הוא היה צריך לעבור ניתוח עיניים גורלי שיחזיר לו את מאור עיניו.

ביום ראשון העברנו ניירות מפקידה אחת לשניה. למזלנו בעלי התעסק עם הביורוקרטיה ואני ישבתי עם אבי בקפיטריה ופרוזדורים שונים.

למחרת התייצבנו, אבא ואני, ב 7.45 בבוקר במחלקת אשפוז יום . שנינו היינו מתוחים ושוחחנו מעט. הוא התבקש להתפשט וללבוש חלוק ללא סגירה בגב, כובע ונעליים מנייר ולשכב במיטה. כל החולים לאותו יום שוכבים ומחכים לתור שלהם - כמו רובוטים, חסרת אונים לחלוטין, ללא זהות, קצת לא אנושי. המחלקה שקטה ומאורגנת להפליא והאחיות היו סימפטיות . 

כעבור שעה אבי הוכנס לחדר ניתוח ואני יצאתי מבית החולים לנשום אויר צח. מצאתי פינה שקטה עם צמחייה וספסלי עץ. שם ישבתי עם כוס תה וספר ונרגעתי מהמקום הסטרילי ומלחיץ הזה שנקרא בית חולים. קשה לי להיות בבית חולים, אני לא עומדת בריחות ובמראות של חולים מסכנים. לאחר כ40 דקות חזרתי לחדר המתנה והרופא יצא להודיע לי שהניתוח עבר בהצלחה. גם אבא מיהר להתלבש, שתה ואכל אחרי הצום וכעבור שעה היינו בדרך הביתה... עד לפעם הבאה בעין השניה.

לא קל לבני דורנו - דור הסנדויץ - לטפל בהורים שמזדקנים, בילדים שמתבגרים ונכדים שנולדים. אני מרגישה שמושכים אותי מכל הצדדים ותמיד יש בי רגשי אשם שאין מספיק זמן להקדיש לכולם.

ביום חמישי לקחתי חופש וכיפתי עם בתי בטיול מקסים .... בפוסט הבא.