"כי גם ללב שלך יש גבול והוא זועק לנוח, כמה הוא יכול לסבול ומה עם קצת לשמוח ?"
זה כבר לא הלב
זה כל הגוף... אני מרגישה את כל הגוף שלי מוטש- אני מוטשת
נמאס לי להתמודד עם זה.. נמאס לי להתמודד עם החיים האלה
עם השבר בלב.. עם ההדחקה
הכל מתפרץ ... הכאב יוצא החוצה, זאת כמו סכין שנכנסת ומסתובבת שם
הרגליים רועדות, והדמעות יורדות
השבר בלב מתחזק.. אני מרגישה את כל הרסיסים בבית החזה
עד כמה אפשר לסבול ? עד כמה אפשר להתמודד?
עד כמה אפשר עם "חברים" שכאלה ? עד כמה אפשר לעזעזל ?
אני רועדת .. זה הכאב, זה הסבל
ההדחקה הזאת.. היא זאת שהרגה
אני מרגישה שבורה מבפנים.. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת
היא מכאיבה.. אני מרגישה כאילו הלב שלי הוא לב זכוכית ..
לקחו לי את הלב, ניפצו אותו ופיזרו את כל הרסיסים בבית החזה...
נשברתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
