היי,

מה שלומך?

לא דיברנו המון זמן.

החלטת שהקשר בינינו כנראה לא מספיק חשוב לך בשביל שתיתאמץ לשמר אותו.

ולכן לא דיברנו  למעלה משנה וחצי.

בהתחלה עוד היית מראה נוכחות,טלפונים,sms..

ואז פשוט הפסקת."את יודעת איך זה, אין זמן לנשום.."ההצטדקויות הבלתי פוסקות שלך,

האגו המנופח שהורס לך כל כך הרבה,האגואיסטיות,והקטע הזה שלהיות כאן בשבילי מתי שנוח לך נימאסו עליי.ואתה יודע מה יותר מעצבן?שחברים משותפים של שנינו מטיפים לי שאני כועסת עלייך.

מצחיק אה?אתה זה שלא אכפת לו ובסוף אני אשמה כאן.

אוי סליחה שכחתי, אין לך זמן..

אז נכון, למרות כל הכעס שיש לי כלפייך אין יום שאני לא חושבת עלייך,ומחזיקה את עצמי לא להתקשר או לסמס לך, כי זה כבר ניהיה פתאטי לרדוף אחרייך...

אז למה המכתב אתה שואל?

אתמול,  ביום הזיכרון,כל כך רציתי להתקשר..חשבתי על זה שמה אם חס וחלילה יקרה לך משהו,אני יחיה בתחושת החמצה.ואם לגלות לך משהו,אז אפילו זלגו לי כמה דמעות שחשבתי על זה. כי למרות הכעס ולמרות שפגעת בי אתה חשוב לי.

החלטתי שהמצב יהיה יותר גרוע אם אני יתקשר. והרי במילא לא תענה לי..או לא תחזיר לי הודעה או צילצול.

אז כנראה ש..אני את שלי עשיתי.

וכאן אני מוותרת.

אולי יום אחד עוד תבין כמה דפוק יצאת,ואז אולי, אבל רק אולי, אם הכבוד העצמי שלך יתן לך לעשות את זה תיתאמץ מחדש לחדש את הקשר בינינו ולהראות לי כמה אני חשובה לך-כמו פעם(או לפחות כמו שחשבתי פעם..)

                                                                                               תישמור על עצמך,

                                                                                                                  אליאור

היא פיתחה לעצמה הרגל,כאשר עולה לאוטובוס מתיישבת בספסל מול המעבר האחורי.

יושבת בצד של החלון, שהפרצוף דבוק לשמשה.

האוזניות כבר בתוך האוזנייםמנגנות במשך כל הנסיעה את המוזיקה שאוהבת ואם ממש נחמד לה באותה שעה,מוציאה ספר טוב שהחלה לקרוא וכמו רבים גם אותו עדיין לא סיימה.הראש עסוק כל הזמן בהמון מחשבות על החיים.

כל יום מגיעה לתובנות חדשות על חייה.

הפסיקה כבר מיזמן לרדוף אחרי אנשים,אחרי חלומות.

נותנת לדברים לקרות מעצמם..

מאמינה  שאין מיקריות בעולם ולכן מתרגשת מהמון דברים קטנים.

האוטובוס הגיע לתחנה הרצויה, לוחצת על הכפתור, ויורדת לעולם הגדול.

את המוזיקה והספר מכניסה לתיק שלא יספגו את החוץ שממנו נילחצת לפעמים.

ניזכרת בהיותה חיילת,מדים,משמעת,פקודות..

וככל שהיא אוהבת את זה ככה  קשה לה  עם זה.

איפה הג'ינס והצעיף הצבעוני שמעטר את צווארה?

איפה החופש להתנהג איך שרוצה?

ככה עובר לו יום ועוד יום,

לפעמים בכעס לפעמים בשמחה.

עדיין מרגישה ילדה למרות שכולם מחשיבים אותה לבחורה..

קשה לה עם זה.

קשה לה עם כולם גם עם עצמה..

אבל הכל תלו בתקופה.