עברה בדיוק שנה מאז התחלתי את השנת שירות.

היו המון משברים,המון דמעות,המון שיחות קורעות לב עם חברים.

אבל איכשהו,בעזרת כוחות גדולים ותמיכה של חברים אמיתיים,הצלחתי לעמוד יחד עם חברי הקומונה שלי בערב סיום.

כל השבוע שלפני הכנות מטורפות-אולם,מצגות,אלבומים,מזמינים אנשים..לחץ!!

הפרוייקט האחרון שלנו ביחד..

לרגע שכחתי שמדובר בערב סיום..

היום הגדול מגיע

קמים מוקדם בכדי לעשות קניות,סוגרים פינות משייפים קצוות-לפחות שהערב הזה יהיה חלק.

עוד פעם עצבים אחד על השני-אבל מה זה כבר משנה יותר לא נעבוד ביחד-מעכשיו זה חברות נטו.

השעה מתקרבת..

מתקלחים-מריחים את הסוף.

זאת שמה חאקי, זה קושר את העניבה.

מגיעים למתנ"ס מסדרים..בינתיים יש אווירה שמחה כולם מחוייכים.

אנשים מתחילים להגיע-כל תשומת הלב על ארבעה אנשים צעירים-מרגשי לי לפחות כמו בר מצווה.

מתחילים לחבק אותך לנשק..מוזר..

עולים על הבמה מתחילים את הערב..

זהו יש דמעות בעיניים.

כל מי שרק יכל לומר לנו מילות פרידה עלה על הבמה.

פירגן,סיפר על כמה הוא אוהב אותנו,כל הכבוד לנו-ממש קבלת צל"ש מהרמטכ"ל..

מקבלים מלא מתנות פרידה-זה מביא ספר, זה חלוק רחצה,כולם דואגים שלא נשכח אותם.

זהו המסך היורד,המוזיקה פוסקת,הערב ניגמר.

ורגע,זהו נפרדים?

איך אפשר בכלל להפרד מאנשים כאלה מדהימים? מעיר כל כך חמה ואוהבת?

מתחבקים פעם אחת ,ולא מרגישים שזה מספיק אז מוספים מילה חמה ועוד חיבוק ועוד נשיקה..

איזה הרגשה מוזרה..

ולבסוף אומרים "אנחנו לא באמת נפרדים..הרי נישאר בקשר תמיד.."

והדמעות חונקות,וההרגשה כל כל זרה.

זה לא פייר,חשבתי שהפרידה תיהיה לי יותר קלה.

עברו רק ימים בודדים,ואני כבר מתגעגעת לכולם.קשה לי לקלוט שאין יותר שנת שירות.

מעכשיו הקשר עם החברי קומונה שלי ואנשי העיר תלוי רק בי.

אין יותר לחזור לקומונה-מעכשיו מגיעים לבית שאן רק לבקר.

זה כל כך מוזר אתם לא מבינים כמה..

(אני כל כך שמחה שלבסוף נשארתי עד סוף שנה..)