יוצאת משבוע הספר עם ארבעה ספרים שעל כולם שילמתי בדמי כיס של הש"ש.

במשך יומיים מתלוננת לאמא שזה לא פייר ואני רוצה שהיא תיקנה לי עוד שתיים.

ככה סך הכל שישה ספרים משבוע הספר.

יום ראשון שעבר-חולה,נישארת בבית.

ככה עובר שבוע שלם..

מתבוננת על השנת שירות מהצד.

פתאום זה ניראה כל כך רחוק ממני-לא קשור.

בולעת ספרים בקצב הזוי..וטוב לי עם זה.

מוזיקה טובה ברקע,קטורת דולקת,מזגן ,ספר טוב..מה צריך יותר מיזה?

הגעגועים לשם מתחילים להציק.

מתגעגעת לשניהם-הם כל כך חסרים לי.

מחליטה גם את הסופ"ש הזה לעשות בקריה.

יער נורווגי הוא ניקרא-כמו השיר של הביטלס.

ניסחפת אחריו..מרגישה כמה הוא נכון לגבי.

פתאום לא אכפת לי לאבד שליטה,להסחף עם הספרים לעולם אחר..

רגע,מהי בעצם המציאות?

במקביל מפחדת לאבד את השפיות..

פתאום מבינה שאני לאט לאט ובלי לשים לב מתבוססת בתוך הכאב של עצמי

ומתנפצת למלא חתיכות קטנות.

מצטערת, הרבה זמן לא היה לי משהו שמח במיוחד לומר.

העבר  תופס חלק מרכזי בחיים.

פוחדת מהתפקיד בצבא-"ואולי אני בכלל לא מתאימה.."

מרמורי ערב  חוזרים ונישנים,הופכים להיות משהו קבוע.

כבר לא יודעת אם השבוע מחלה עשה לי יותר טוב או רק יותר רע.

לא אכפת לי להסחף,או לאבד שליטה.

מפחדת להתנתק-מפחדת להכנס לתוך בועה.

אפתיות אתם קוראים לזה?

ניראה לי שזה יותר יאוש.

יאללה, מה שיהיה יהיה.. חיים רק פעם אחת לא?

אז רגע, מה זה בעצם החיים?

יער נורווגי-הוא ניקרא-כמו השיר של הביטלס.

(אני צריכה אותךָ כאן לידי..)