The Hole In Me

אני במצב איום, אני כל הזמן נזכר שיש לך עתיד איתו..

הוא בטח מאושר, שאין לי, כלום, כבר לא נשאר..

אז איך אני לא נשבר? (אז זהו, שאני כן)

ואני פוקח  שתי עיניים, אל השמיים, אני לבד.

(ובטח קנית הכל.. הוא לא אומר דבר..)

ואני לא מאמין כמה שקל ליפול..

אומרים שהוא מוכשר (בטוח יותר ממני). אז אומרים.

הוא בטח מבוגר (פחח לא)

אז איך אין לי כלום, כבר לא נשאר??

ואיך אני לא נשבר??

(אז זהו. שאני כן. אני בור ענק של רסיסים קטנטנים של אמת. של רגשות. של רעב. של ייאוש.)

אני פותח שתי ידיים ובלה בלה בלה.. ממש לא.

יותר  נכון, נשבר לי הזין.

והפסקתי לשיר לך.

כאילו יש עתיד, וזה כאילו שהיינו כאן תמיד

וזה כאילו שאותנו רק כובשים

וזה כאילו שלא כל יום מתפוצצים פה אנשים

כאילו שאין סוף למלחמות, ורק כאילו שצריך לבנות חומות

וזה כאילו שאותנו רק שונאים,

וזה כאילו שאת כולם אנחנו מ-זה אוהבים..

כאילו שזה קל, וזה כאילו שאת כבר לא בוכה בכלל

וזה כאילו, רק כאילו אני חי

וזה כאילו שלא אמרתי לך כבר אלף פעם די!

כאילו שאני לא באמת הוזה, ורק כאילו שאני לא יוצא מזה

וזה כאילו יש עוד זמן

וזה כאילו שהוא עוד לא נסע, כאילו הוא עוד כאן..

נשארנו בגולה, וזה כאילו שיש לנו ממשלה

וזה כאילו יש תשובה לשאלה

וזה כאילו שהיא קולטת מה הולך פה בגללה(!!)

כאילו שהכל כמו משחק, וזה כאילו יעזור אם רק נצעק

וזה כאילו שאין פה מחנק

וזה כאילו שבין גאון למשוגע יש רק קו דק.

(תמיד יש רק קו דק)

וזה כואב לך נורא, עד שאת לא רוצה יותר..

כאילו שאין לך בררה, ואין לך מה להשאר..