רע לי. כל כך רע.
כל החלומות שפעם היו לי, שבאמת האמנתי שיכולים להתגשם ולקרות..
הכל פשוט מת. נהפך למעגל של אשליות שנכרחות ונגררות אחרי החלום היחיד שנשאר לי.
חלום שאני יודעת שלעולם לא יתגשם.
הכל כל כך מעוות. אני יודעת שאף אחד לא הבטיח שהחיים יהיו הוגנים (כשההורים שלי לקחו את ההחלטה להוציא אותי למסע הזה) אבל זה לא שהם לא הוגנים, הם ממש מתאכזרים אליי.
הכל חסר טעם. הכל לא שווה.
תגידי שאני חוזרת על עצמי. וזה באמת כך. אבל ההרגשה והמחשבה הזאת רודפת אותי.
אני באמת רוצה לצאת מפה. לצאת.
אני לא יכולה להגיד שזהו, הפכתי להיות אנוכית והפסקתי לחשוב על המשפחה שלי. על הייצור המדהים ביותר, שהעולם פשוט לא הצליח לגעת בו ולהפוך אותו לייצור נתעב כמו שאר בני האדם.
אבל זה פשוט כבד מדי, את מבינה?
זה גדול עליי. אני פשוט לא מסוגלת לשאת יותר.
כוח, כוח, כוח..
אנשים נלחמים עליו. וגם אני- נלחמת כדי להחזיר לעצמי ולו טיפה ממנו.
אבל זה סוג אחר של כוח. אני לא מחפשת אותו כדי להרגיש נעלת, עליונה מאנשים הסובבים אותי. אני מחפשת אותו כדי להיות מסוגלת להתמודד עם האנשים הסובבים אותי. ועם עצמי (בעיקר).
זה לא שאיתך לא הרגשתי אותו הדבר לגבי העולם. זה לא שהתפיסה שלי הייתה שונה.
זה פשוט לא נגע בי בצורה כזאת.
הרגשתי שיש לנו עולם משלנו. שאנחנו האדונים שלו. וששום דבר שהבלי העולם לא יכול לחדור את ההגנה שלך.
בנינו עולם שמבוסס על אמת ועל רגשות. על אינטואיציות וחלומות לעתיד טוב. עתיד רק שלנו.
היינו נאיביות. באמת האמנו בזה. היינו שם תמיד אחת בשביל השניה.
את מבינה? לזה אני מתגעגעת. הכי מתגעגעת.
(איך כשאני כותבת זה תמיד נגמר בלדבר אלייך..? אולי כיאחרי ולמרות הכל אני מרגישה הכי בנוח והכי בטוחה לדבר איתך.. ואת לא בדיוק כאן בשביל לשמוע..)
בנאדם מאוד חכם אמר לי (בדיוק עכשיו) ש"החיים הם מסכת של תקוות ואכזבות". היא כל כך צודקת.
אני לא ממש יודעת לאן להמשיך מכאן..
"נגמר הכוח, היא לא רוצה לנשום
ואנשים כבר מדברים עליה כאילו זה הסוף
טוב, מה בסך הכל יכול להיות?
היא מקווה מאוד..
שכל זהייפסק ובקרוב..
נסתה לשמוח, עשתה כמעט הכל
אך בגרון יש חור
וברחובות עברו מזמן להסתובב עם לבבות מבטון
ואין מי שיבוא אצלה לישון,
עומדת בחלון..
שכל זה ייפסק ובקרוב.."
בנאלי, הא?..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
titi18