שני

דנה.

ממש נוח לי איתה. והיא הבנאדם הכי טוב בעולם.

היא גם ממש ממש יפה.

תמיד יוצא לי לחשוב שאם הייתי בנאדם יפה לא הייתי מי שאני היום.

אני חושבת שהייתי פחות נחמדה.

זה מה שאני רואה בדרך כלל. אנשים יפים (כאלה שמודעים לזה שהם יפים) לא תמיד נחמדים.

אבל דנה ממש לא כזאת. היא אחד האנשים הכי נחמדים שפגשתי.

אז אתמול אני ודנה אכלנו את ארוחת הצהריים שלנו בבסיס ביחד.

בדרך כלל כולנו יושבים ביחד באותו השולחן, אבל הפעם אני ודנה הלכנו לאכול קצת מאוחר.

בקיצור, ישבנו ואז התחלתי לספר לה כל מיני דברים שאני מרגישה לפעמים. זה קרה בטבעיות נוראית. אפילו לא חשבתי לפני שדיברתי. פשוט אמרתי מה שחשבתי עליו באותו הרגע.

זה כמעט אף פעם לא קורה לי. ז"א זה קורה לי רק עם החברות מהאזרחות, אבל זה לא קרה לי עם אף אחת מהבסיס.

בדרך כלל אני חושבת דיי הרבה לפני שאני מדברת, ולפעמים אני אפילו מחליטה שלא להגיב על דברים (כשלא פונים אליי ישירות) כשווקא יש לי מה להגיד.

אני שמחה שזה קרה.

אני שמחה ש'מצאתי' אותה.

שיש לפחות בנאדם אחד שם שנוח לי לדבר איתו. שטוב לי איתו.

אני בטוח אשמור איתה על קשר גם אחרי שנשתחרר. שזה עוד 10 חודשים!