פתאום, כל הקולות השתתקו, כל המחשבות נדמו.
כל החודשים של האופטימיות לא השתלמו אפילו בקצת, אני אפילו לא יודעת אם היא הייתה אמיתית..
אין לי מקום, אין לי אדם, להגיד לו את הרגשות הכי כמוסים שלי.
אני מרגישה בודדה מתמיד.
לא מצליחה לפתח שיחות, לא יודעת להגיד את הדבר הנכון
לא מצליחה לחבק באמת
לא מצליחה להגיד "אני אוהבת" ולהתכוון
לא מצליחה להרגיש ביחד, כשאני עם אנשים
לא מצליחה להבין את המשמעות של האנשים האלה, החברים.
מתה מפחד מה יקרה עוד שלושה חודשים
לא מסוגלת להתחיל לדמיין כמה אני אשבר וכמה יהיה לי קשה, כמה אני ארגיש לבד ומנודה ומוזרה ומכוערת...
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי
כל מה שאני מצליחה זה לבכות. אתמול זה פשוט לא הפסיק, כל הערב, ועוד חבילת טישו נגמרת...
אוף... מה יהיה, מה יהיה..
פחדנית מדיי כדי לגמור עם זה וזהו, הרי כל החיים אני מרגישה פספוס אחד גדול.
אני פשוט רוצה להאבד אל תוך האלכוהול והסיגריות. עד שיגיע הזמן שלי ללכת.
"הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך זה לשלם בכאב,
אהוב יקר
אתה רואה את השלכת...
וזה זמן ללכת, הזמן ללכת..."
הוא לא יכול לסיים את זה יפה, תמיד מכוער, תמיד דרמה, תמיד לצאת כשידו על העליונה.
אני מוותרת מראש, הוא תמיד ינצח אותי.
תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
