אין שום טעם להיכנס איתם למקומות שמראש הם לא יבינו.
וזה לא שאני ממעיטה בערכם, אני פשוט מציאותית. הלוואי שגם לא יבינו כאב כזה לעולם.
אז לכל מי ששואל מה שלומי, איך הולך לי, איך אני מסתדרת, ומה חדש.. הכל בסדר, מסתדרת מצויין, כלום חדש והכל כרגיל.
עד להודעה חדשה.
זה לא שאני לא נפגשת, או מדברת, או צוחקת ונהנית.. זה לא שאין לי יותר ריגושים בחיי. אל דאגה. פשוט נגמרו לי הכוחות לספר על זה.
נראה לי מזה מיותר. כי זה פשוט לא משנה יותר.
פסיכיאטר זה פסיכיאטר וטיפול זה טיפול.
עכשיו כל הצעדים שלי הם חלק מתהליך טיפולי, אתם מבינים?
לקום בבוקר זה תהליך.
לאכול זה תהליך.
ללכת לצופים זה תהליך.
לפגוש חברים זה תהליך.
לשמוע מוסיקה, לראות סרטים.. תנחשו.. כן! זה תהליך.
לצחוק זה תהליך.
לחייך זה תהליך.
לדבר בטלפון, להשלים פערים- זה תהליך.
ללכת פאקינג להשתין!!! זה תהליך. [מסובך במיוחד]
אז לא נותר לי אלא להגיד לכל האנשים שאני אוהבת וסומכת עליהם, שהכל בסדר...
למרות שההפך זה הנכון, אני מאבדת את עצמי אל תוך מבוך מפותל של כעס ושנאה עצמית כל יום מחדש
והקטע הכי עצוב, זה שאם יש בן אדם שהיה יכול להבין אותי זה הוא. הוא המזוהם הנתעב ההוא. איזה מזל שהוא כבר לא כלול באנשים האלה, איזה מזל שאנחנו לא מדברים... כי הוא היה יודע שאני משקרת. ממש מזל.
אבל מה לא עושים בשביל ה"תהליך", נכון? :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
