חשבתי הרבה על מה שהוא אמר.
מצד אחד, הוא אומר לי "אין לי כוחות לשטויות שלך, עדיף שתחסכי ממני את המכתב הזה"
אבל כבן אדם שתמיד בוחר בדרך הקלה והנעימה להסתכל על הדברים [בעצם למה לא], אני משערת שהוא פשוט התחשב בי וברצונות שלי..
הוא לא רצה שאני אתן לו ואז אתחרט, וואו איזה מקסים. פשוט מק-סים.
אז חזרתי הביתה בשבע בבוקר. לא אכלתי, לא שתיתי, לא הלכתי לישון...
הדבר הראשון היה ללכת למחשב, להיכנס לתיקייה ולמחוק את הקובץ הזה מהמחשב שלי. כן, גם מהסל מחזור. אין לשחזר. זהו.
איזה מטומטמת אני. זה אף פעם לא נגמר אצלי.
אני עושה דברים כל כך פזיזים ובלי לחשוב עליהם אפילו!
בעוד כמה ימים, אולי שלושה, אולי שבוע, אני כל כך ארצה את המכתב הזה..
ואז אני שוב אזכר כמה מטומטמת הייתי שמחקתי אותו. ואז אני אחנך את עצמי מחדש שאסור לי יותר להתנהג בפזיזות..
ובפעם הבאה, אני שוב אעשה את אותו הדבר.. במקרה שלי, מטעויות לא לומדים .. :)
איך אתם הייתם מסתכלים על זה? בדרך הקשה או הנעימה?
זה הדבר שהכי מעסיק אותי כרגע.
* מהרמהר לשכוח מכל המחשבות הרעות, להתרכז בעיקר!*
ההופעה הייתה מעולה. באמת אחת הטובות שלו שראיתי.
היא הייתה שונה, הוא היה לבד על הבמה, כשהגיטרה מונחת עליו, מזל שהיא הייתה שם, אחרת הוא היה חשוף לגמרי.
הרגשתי את המתח, את החששות שלו בהופעה.. הוא לא היה נינוח, לא היה לו עם מי לצחוק, אל מי להפנות את הראש ולקבל חיוך מסכים..
אפילו את הסאונדמן שהיה שם, בקושי הכיר. ככה זה היה נראה לפחות.
לרגע ניסיתי להיות במקום שלו, הוא מגיע לאיזור לא מוכר, הרחק מהמרכז הבטוח..
מקום חדש, אנשים בוחנים, הוא לבד...
זה לא פשוט להחזיק הופעה שלמה על עצמך, קטעי קישור, שירים, אינטרקציה עם הקהל.... והוא עשה את זה כמו גדול. כמו מלך!
היו רגעים בהופעה, שראו לו בעיניים שהוא פשוט רוצה שהאדמה תבלע אותו.. רגעי מבוכה כאלה.
היה אקורד שלא התיישב טוב, ישר עשה פרצוף, ראיתי שזה הרס לו. ידעתי ששעות אחרי ההופעה הוא חושב על אותו אקורד מזדיין שהתחרבש.
אבל זה היה כלום לעומת ההגשה המשעשעת שלו, הרגש שהוא מצליח להכניס למילים.. אפילו "אז השיר הבא הוא..." הצליח להזיז לי משהו בפנים :)
ואז נגמרת ההופעה, והוא ממהר להעלם אל תוך הבר... תשוש מעייפות.
מבטים מצטלבים, ורק מזה הוא קולט בדיוק מה הוא צריך לעשות.
אז הוא בא ומחבק אותי חיבוק אוהב, לוחש לי באוזן מילים שמצלצלות לי מוכר אבל הן חדשות לי כל פעם כשאני רואה אותו.
והוא הבן אדם היחיד שזה מספיק לי איתו. הוא הבן אדם היחיד שאני יודעת בוודאות שפחות זה יותר. זה מצליח למלא אותי הכי בעולם.
כל מה שקרה אח"כ נראה לי פתאום זניח כל כך
תקראו לזה חוסר מזל, גורל..
להיתקע בחיפה 5 שעות בלילה זה לא סימפטי. אבל נהנתי מהחברה 3>
7 בבוקר, אני נכנסת הביתה בשקט כדי לא להעיר אף אחד..
הולכת למחשב, מוחקת את המכתב המחורבן הזה, הלא נחוץ, חושבת "לא זה כבר לא רלוונטי, מה שצריך לקרות יקרה.."
מתגנבת תחושה מבפנים, שאולי כל זה צריך להיגמר מתישהו,
ואז אני משחזרת את הכל, והתחושה מתפוגגת במהירות, ובמקומה אני מתמלאת בחום....
אני יכולה לשמוע אותו שר את אותם השירים גם בפעם המליון, וזה ינער לי את הראש, יזיז לי קצת שמאלה-ימינה-למטה-למעלה את הלב...
וזה כל מה שצריך כדי לאהוב.
לאחרונה יש לי הרבה מחשבות טורדניות..
זה לא אומר כלום.
עדיין לא איבדתי את הדרך, אל דאגה..
"ובחיים שלנו פה, רק העשן של הסיגריות
מכסה את הפנים העייפות
את לא יודעת מי אני, כי העשן של הסיגריות
מכסה את המילים האחרות
וכמה זמן עוד תמשיכי לחכות
לדמעות ההתפכחות, של איש הכן או לא
כמה זמן עוד תמשיכי לחכות
וכמה אכזבות, וכל זה בגללו..."
וההמשך יבוא.. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
