לא אני לא אתחתן איתו. ואני לא חושבת שאני אביא לו ילדים. אני לא בטוחה בכלל שנחזיק מעמד יותר מדי.. אבל בנתיים אנחנו ביחד. וטוב לנו.
כשאני איתו אני מרגישה טוב, שאפשר להירגע ולתת לעסק לזרום לאיטו. כשאני איתו אני לא צריכה להסביר או להרחיב, לא צריכה להתנצל. אני מי שאני וזה בסדר ככה.
אנחנו זוג מוזר. הכרנו בצבא ואנחנו עדיין בצבא, שנינו מורעלים ברמה כזאתי או אחרת. מאוהבים במדים עד כדי כך שקשה לבן תמותה פשוט להתחרות על המקום הקטן שנשאר לנו בלב.
אז אנחנו ביחד. ואנחנו מתעניינים בחיים אחד של השני מספיק כדי להמשיך להתקשר ובסופ"ש זה נחמד שיש עם מי לחלוק מיטה ושעות של אזרחות חסרת אחריות, ששנינו באים מאותו מקום וחוזרים לאותו דבר. הוא היחיד שמבין על מה אני מדברת כשאני מקללת את המפקד וסגניו, וגם מוסיף קללות משלו. הוא היחיד שיודע מאיפה הצלקת מאחורי הכתף. ואני מאידך היחידה שתדבר איתו שעות על סוגי משקפות, דבר שהוא אובססיבי לגביו ותקנה לו עדשה ליום ההולדת.
לפעמים רומנטיקה זה דבר שמעריכים יתר על המידה. לפעמים זוג נוצר כי לשלם על סקס ומוצריו זה יקר מדי כשאתה מרוויח 354.6 שקל בחודש.
הסיפור למעלה לא אמיתי. יש לי דמיון מאד פורה, וכשאני בצעידות זה קל להפעיל אותו.
בבקשה, בלי עצות לזוגיות בריאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sound
