אני חושבת שיהיה שבוע טוב.

המפקד שלי שבר את היד ולא יהיה בשבוע הקרוב, אולי אפילו יותר. אז אני ושאר הבנות נשארנו קצת מעופפות. עדיין יש מה לעשות, כמובן. אבל כשהוא לא בבסיס זה כל כך הרבה פחות מלחיץ.

מקבלים הרבה פחות שיחות.

ביום שלישי קיבלתי שיחה בעשר בערב, שעה לפני כיבוי האורות של השוחרים, כשאני יושבת בחדר ורואה '101 דרכים לעוף משעשועון' (ובדיוק את הגמר!) שיחה ממנו כי הכיתה של אחת הכיתות, כיתה שאני מלאתי את מקום המפקדת שלהם באותו יום במקרה ואני לא פתחתי את הכיתה בכלל, מלוכלכת.

אז הוא הכריח אותי ללבוש מדים, לקחת שוחר ולנקות איתו את הכיתה.

לעזאזל איתו.

כאילו זה לא יכל לחכות ליום למחרת.

עזבו, אני מתבכיינת.

נורא קל להתלונן.

בעקרון יש לי תפקיד טוב. אז די.

אבל זה באמת נהדר שהוא לא יהיה תקופה.

• קרם הגנה לפנים ולגוף.
• מכנסיים קצרים.
• להסתפר.
• טיפול פנים.
• החופשה- 01:36:33. להמשיך צפייה.

אני כל כך עייפה, ואני לא מצליחה לישון.

כולי כבדה ועצבנית, ישנונית כבר מ6 בבוקר ולמרות שהיו לי כמה וכמה הזדמנויות להירדם, אני פשוט לא מצליחה. מה הקטע?

ולשאר אירועי השבוע.

סגרתי שבת, פעם ראשונה מפברואר האמת אז אני קצת לא רגילה. התפלאתי שלא היה נורא בכלל. כסגל אני לא עושה שמירות, אבל אני כן זוכה להקפיץ חיילים מהכוננות שיעשו שמירות במקרה ואחד החיילים ששומרים לא כשיר. למרבה הצער היו משהו כמו 6 חיילים שנפלו משמירה כבר ביום חמישי בערב מה שאמר המון כאב ראש.

ועוד הא. היה ממש דפוק. פעם ראשונה שהוא עושה א. (אחראי, אני לא אסביר על התפקידים בבסיס כי זה כאב ראש, או שתבינו לבד או שתזרמו) והוא פשוט לא ידע מה לעשות איתנו. אני הייתי בחמ"ל מ4 בצהריים עד 11, כי הגאון הזה לא דאג שהמחליף שלי יבוא בזמן ורק אחרי שהמפקד תורן שמע אותי צורחת עליו בטלפון ודיבר איתו, פתאום המחליף הגיע. קסם.

אבל היופי הוא שאחרי כל העצבים שהוא הביא לי ביום חמישי, ביום שישי ושבת הוא לא דיבר איתי כמעט. הייתי בחדר עם הבנות שסגרו איתי, אכלנו ממש הרבה, ראינו טלוויזיה ובין לבין גם נרדמנו לשנ"צים אכזריים. אפילו את הנקיונות במוצאי שבת לא עשיתי כי בחמישי ניקיתי את האזור שלי כל כך טוב עם החיילות שלא היה צורך.

ביום ראשון בבוקר, או יותר נכון לפנות בוקר, קמתי לטרמפיאדות. זה הדבר הדפוק היחידי שיצא השבת, שבמקום לעשות טרמפיאדות בחמישי בערב ולקום בראשון מאוחר, יצא לי טרמפיאדות בראשון וקמתי ב5. אז קמתי, אכלתי וכו' וכו' וירדתי לחמ"ל להחתים את שלושת החיילות על נשקים. פתאום, אחת החיילות מתלוננת על כאבי בטן ומתחילה לבכות (ולעצבן אותי), לקחתי אותה למרפאה לראות חופ"ל ועידכנתי את הסמ"פ. עכשיו למה אני אומרת את כל זה? כי אם החיילת תוציא ב'ים, היא חייבת לשכב בחדר ואסור לנו לעלות אותה לטרמפיאדות. בד"כ מה שעושים במקרה כזה זה מקפיצים חייל מהכוננות. זה כאב ראש אבל מסתדרים עם זה. הקטע הוא שכל חיילי הכוננות לא היו בגלל איזה אירוע אבטחה גדול שלקחו את כולם ופשוט לא היה את מי להקפיץ. אז כשאמרתי לסמ"פ שאני לוקחת אותה למרפאה הוא היה בשוק, ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שהיא אמרה שהיא רק רוצה אקמול, אני שומעת אותו מתרגל נשימות בצד השני ונרגע קצת. הבעיה הייתה שהחופ"ל העיפה אותי מהחדר ולא נתנה לי להסביר שאם החיילת הזאתי מקבלת ב'ים אנחנו אבודים ואחרי 5 דקות החיילת יצאה עם פתק קטן ומאושר שכתוב עליו "מנוחה בחדר עד 8:30". כוסעמק.

אז התקשרתי לסמ"פ ואני אומרת לו, "עידן.. היא הוציאה ב'ים" "לאאאאאאאאאאאאאאא!!!!" (אני רצינית לגמרי, זאת הייתה התגובה שלו, לא החמצתי א' אחת. חשבתי שהוא הולך לבכות)

בקיצור, הסמ"פ הגיע לחמ"ל, החיילת הלכה לחדר לישון. עידן התחיל להתחרפן, וזה היה בין המצחיקים כי הוא בן אדם כזה אופטימי וחייכן ואתה רואה אותו חצי צוחק על המצב האבסורדי שחסר לנו חייל ואין לנו מה לעשות עם זה וחצי דואג כי עוד רבע שעה אנחנו צריכים להיות למעלה. הוא עשה סקר שוק, בין המ"פ לקצין תורן ומפקד תורן ובסוף החליט שהא. עולה לטרמפיאדות. הא. עולה. זה כ"כ מצחיק וממש חבל שאני לא יכולה להבהיר כמה זה אבסורדי לבן אדם שלא מהבסיס שלי. הא. לא עושה כלום בשבתות חוץ מלהקפיץ אותנו לעשות דברים. הוא מעיין איש קשר. עכשיו, כל המ"כים שהוא יכול להקפיץ היו במשימה הזאתי עם שאר חיילי הכוננות ורק אני והוא נשארנו, שאני במילא צריכה לעלות. אז התקשרנו אליו ברבע לשבע בבוקר(עידן: "גם כן הא. הדפוק הזה" אני: "תודה רבה, אני אומרת את זה כל השבת ואף אחד לא מקשיב לי") , הוא לא ענה בהתחלה משום מה אבל בסוף ענה בקול ישנוני וכמעט בכה כשאמרנו לו מה קרה. בסוף הוא הגיע, עלינו על הפורד ונסענו, עידן הציב אותנו בטרמפיאדה ונשארתי שם- עם 2 חיילות, שאחת מהן כ"כ פוסטמה שכמעט שיחררתי עלייה צרור, במשך 4 שעות.

הצד החיובי בכל העניין שאני לא הוקפצתי. אם מישהו אחר היה שם בטח אני הייתי מוקפצת ואז זה היה מזה מבאס, ויצא לי להעביר שעה של צחוקים והתקפי פאניקה עם הסמ"פ והמ"פ, שהם שני אנשים מדהימים.

הצד השלילי שהסמ"פ הוא האקס של אחת מהמפקדות בפנימייה. לעזאזל. זה הופך אותו לכ"כ לא אפשרי.

והוא עוד היה איתה 3 שנים, לא נגיד סטוץ. 3 שנים!

עכשיו, עצה לסיום:

חיילי ארצנו, שבוע שעבר המפקד הגדול עשה לנו שיחה על סמים שאף אחד לא הבין מה הקטע שלה ולמה. עכשיו מסתבר, שאחת מהחיילות, בת טובים לכל דבר, נתפסה בסופ"ש ע"י משת"פים. כןכן. הצבא עובד בדרכים נסתרות מאד.

מצ"ח בא לקחת אותה מהבסיס והיא כרגע מוסרת ד"ש חם מאחד בתי הכלא הצבאיים שבארצנו.

אל תחשבו שבסופ"ש אתם לא חיילים, עובדה שאם קורה לכם משהו חס וחלילה במהלך הסופ"ש אתם נחשבים לחללי/נכי צה"ל לכל דבר. סמים, אם ממש בא לכם, תעשו אחרי שתשתחררו- קשה יותר לתפוס והעונש סביר להניח יהיה יותר קל. הצבא לא עושה הנחות.

חוץ מזה שסמים זה רע והכל.

פשוט חבל להרוס את החיים בגלל שטות של רגע.

תודה על זמנכם, המשך שבוע טוב.