הייתי אמורה לחזור מחר הביתה. באמת שזו הייתה אמורה להיות התוכנית. מחר ב8 או 9 היה צריך להיות תדרוך יציאה והביתה, ועם ה4 שעות שלוקח לי להגיע הביתה הייתי מגיעה ב12 או אחת בצהריים ביום שישי וזה הכי מבאס בארץ.

אבל, היינו טובים בשבוע הראשון שלנו בהכנה, והמסדר סמ"פ הלך נהדר (כך תעיד היבלת שצמחה לי ביד מהמטאטא, אחרי שטיאטאתי את רחבת משרד רס"פ במשך שעה, ואני לא מגזימה, שעה, והבאתי אותה לכדי ניצנוץ) אז ב16:32 היום, ממש היום, הסמ"פ אומר לנו, אחרי שהוא בדק את המסדר כמובן, שהשבוע היינו ילדים טובים ואם תוך 28 דקות אנחנו מספיקים לעלות על א', להחזיר את המזרונים למכולה ולאחסן את הציוד ב' ומה שאנחנו רוצים להשאיר במכולה הקטנה, ולאפסן את אוהל פקל גם במכולה של זה ולהיות ב17:00 חזרה בח' פלוגתי, עם תיקים וכולם מדוגמים, אז סבבה- הוא ישחרר אותנו.

או אנחנו מאחרים, אנחנו משתחררים מחר ב8.

אני אומרת לכם, שאחרי ששיחררנו אותו, דפקנו את הריצה הכי מהירה שאפשר למאהל להתחיל להתארגן. אני נשבעת שבבר אור אנשים לא רצו ככה.

איזה כיף שאני בבית.

באמא שלי שלא אכפת לי שיוצאים מהבסיס רק ב5 וחצי בצהריים, כשאני רגילה לצאת ב9 בימי חמישי ולהגיע באחת ובמקום זה להגיע היום הביתה בעשר בערב, רעבה מתה אחרי שלא אכלתי כלום מאחת בצהריים ועוד לתת טרמפ לשני נערים מסכנים שנגמר להם הכסף אחרי יום בים ולעשות בשבילם סיבוב לעיר השכנה.

העיקר אני ישנה בבית.

ולא שאני לא שמחה להיות בבסיס.

התחלתי הכנה לקצונה, ואני נשבעת לכם שאני מרגישה כל כך הרבה יותר ממוצה. כן, אני עדיין קצת ביישנית וקשה לי עם הקטע של הדומיננטיות והאחריות שהם מטילים עלינו כל שניה, וזה קצת קשה להתרגל למשמעת כזאתי אחרי שנה של להיות בתפקיד פיקודי.

אבל זה שווה את זה. כי הביישנות של ההתחלה תיעלם, יש לי כבר חברים ואני בן אדם בסדר סך הכל(שאני רוצה) ואני מאמינה שאני אסתדר, ופשוט בגלל שיש לי למה לקום בבוקר עכשיו.

וזה נשמע כאילו הייתי אובדנית או משהו, אבל זה כל כך נכון. אם לא הייתי יוצאת הייתי עכשיו בפגרת קיץ, הייתי מגיעה לבסיס בעשר וחוזרת הביתה בעשר וחצי. הייתי מתה מהשיעמום. הייתי נשארת עם הבנות השטחיות ששם.

ופתאום יש לי עם מי לדבר, יש לי עם מי לחלום על קצונה, ואני לא צריכה לענות תשובה מגומגמת לשאלה "למה את עושה את זה לעצמך?!".

כי אני רוצה, זה למה. אני רוצה להיות קצינה.

יש אנשים שרוצים לתרום, וששמים אותם עם אנשים שלא, זה משביז. ועברתי שנה כל כך קשה מהבחינה הזאתי של להסתדר עם אנשים כל כך שונים ממני, במובן הערכי, שפתאום להגיע לאנשים שכל כך דומים לי במובן הזה, ושפתאום דורשים ממני ומצפים ממני ליותר, זה מין נשימה של אוויר צח.

הייתי רוצה לפרט יותר, ויש לי הרבה חוויות פתאום (כ"כ שונה מהשבועות האחרונים ששאלו אותי בהם מה עשיתי בשבוע שעבר ואני אומרת- כלום. ממש כלום.), אבל אני ערה מאלוהים יודע מתי, ישנתי על מיטת שדה במשך שבוע וכואב לי הגב ומחכה לי מיטה וחצי עם מזרון מפנק ככה שתסלחו לי, אבל אני הולכת לישון.