הצבא הזה הורס לי את השמחת חיים.

אני כבר 9 חודשים בצבא ואני עדיין מסרבת לקבל את המצב שאני צריכה לעשות מה שאומרים לי ולשתוק.

גם אם מה שאומרים לי זה כדי לעשות לי דווקא, כדי להוכיח לי שאני תחת מרות? 

גם אם מה שאומרים לי לעשות פשוט לא הגיוני?

אני פשוט לא מוכנה לקבל את זה שאני בורג קטן ולא משמעותי במערכת.

זזה לפי הקצב.

לכן אני כ"כ רוצה ללכת לקק"צ. כדי שאני כבר לא אהיה חסרת חשיבות כ"כ. 

ואני עוד מפקדת, שתבינו.

אמור להיות לי איזשהי חשיבות, עם השוחרים.

אבל הבסיס הזה, המפקד הזה. כל הזמן דואגים להזכיר לי שאני ממלאת פקודות. שאם אני רואה משהו, ואני חושבת משהו שהוא בניגוד למה שהמפקד חושב ורואה אז זה לא רלוונטי.

המילה היחידה שיש לי זה בספר מחזור של השוחרים(זה פנימייה, הם מסיימים יב') וגם זה עובר צנזורה.

גם כן אחריות, לכתוב חמשיר על שוחר. מה אני בוועדת כתיבה? 

איך זה שהשירות הצבאי שלי מתרכז בלהגיד לשוחרים לנקות את המבנה שלהם, לקחת אותם לחדר אוכל ולעשות איתם פעילות על נהיגה בשכרות. אותה פעילות ד"א שהם עברו 73 פעמים ב73 וריאציות שונות.

אני רוצה לעשות משהו עם משמעות. הרגעים היחידים שאני מרגישה שאני עושה משהו עם משמעות זה עם השוחרים, שאני מדברת איתם. לפעמים אני מנסה להתקרב לשוחר, לנסות לגרום לו להבין מה קורה. לפעמים אני סתם שם, מארחת חברה. ושאני עם השוחרים שלי לא אכפת לי להיות סתם. תמיד שאני איתם אני מרגישה כאילו זה משנה משהו. אני מרגישה שהם נהנים מהתשומת לב ושזה עושה להם טוב לבוא ולהשוויץ קצת לפניי על מה שהם עושים בלימודים, או לספר לי סתם מה קרה היום. ואני מרגישה טוב עם התפקיד שלי.

ואז המפקד שואל אותי למה לא הגשתי את החמשירים על השוחרים. ולמה אני עצלנית. ואם אני לא משלימה את החמשירים האלה עד אתמול אני אעלה משפט.