גלים

צוברים תאוצה

מתהווים לצורה

מלאת פאר ועוצמה.

כשהגל בשיאו,

שליט על הימים,

הוא מתחיל לדעוך.

ובעודו כמה לחוף מבטחים

להיספג בחול החם

הוא מתכווץ לאט.

מאבד מכוחו

מכבודו

מצורתו.

עד שסופו

בראשיתו.

קצף חסר משמעות על פני ים אין סופי של אדישות.

והחוף?

לנצח,

בלתי מושג.

בסוף כל לילה הכוכבים מתים מחדש

נשמתם נחרכת למול יופיה של הזריחה.

ועם כל מוות מפואר שכזה, גם משהו בי

משהו ממך

נעלם.

איך אמרנו מילים שצבעו

אלפי שמשות

בדם

ואיך שהיינו

ואיך שגם לא.

זיכרונות חומקים בין אצבעותי כמו כספית

נמוגים למול החיים כמו אותם כוכבים עצובים

שיודעים

שכלום לא יחזור להיות

כפי שהיה.

(כמו שאולי שמתם לב, המקום הזה כבר לא בדיוק חי.את רוב הקטעים אני מפרסם בפייסבוק, שהתגלה כמדיום הרבה יותר יעיל עם קהל רחב יותר.

אבל אני לא יכול להרפות מהבלוג הזה, ככה שעדכונים צפופים כאלה יתרחשו מדי פעם.מעניין אם מישהו מהקוראים הישנים שלי עוד קיים בכלל.)

המיתר פקע.

דווקא בתו

החיוני מכל,

כשהכל תלוי

במיתר הזה

הוא נקרע.

צלילים צורמים

מתפשטים ממנו

מהדהדים באולם

צורבים את נשמתי

כמו קרח יבש

מכסים את לבי

סימנים כחולים

שוברים עצמותי

במכות יבשות

לאט לאט

שוברים את רוחי.

ומאז, כמו מולד הירח

לעיתים את מופיעה

אבל לרוב נעלמת

ילדת ירח

קרה ורחוקה.

איש לא יודע עוד

מה בתוכך.

ליקויי החמה המועטים

לא יצילו אותך.

ולמרות הכל

אני עדיין

צריך

אותך.