ושוב זה קורה . היא קמה בבוקר ומקבלת מכתב שכל כך חיכתה לו ,

במשך כל החופש היא חיכתה רק לו. היא פותחת אותו לאט לאט , בתקווה לקרוא

את מה שהיא רוצה . וכשהיא טיפה מתקרבת לסיום היא לוקחת נשימה עמוקה

ופותחת אותו מהר. מה ? זה לא הכיתה שהיא רצתה !

ושוב האכזבה . והדז'וו , בדיוק כמו שהיא עלתה לחטיבה, היא יצאה לבד. בלי חברות.

ועכשיו כשהיא תעלה לתיכון, היא תהיה בלי חברות. בכיתה שהיא לא מכירה.

והיא לא יודעת להתחבר מהר לאנשים. וכל המחשבות רצות לה בראש.

מה היא תעשה ? היא שואלת את עצמה.

ושוב היא רוצה לחבק מישהו , וגם אם יש לה למי לרוץ , היא יודעת –  הוא לא יבין.

הוא בן. הוא לא יבין את הכאב שלה. היא לוקחת את הסכין ולוחשת לעצמה לא לעשות

את זה . לא לאבד חיים שלמים. היא יכולה עוד להכיר חברים חדשים.

אבל זה לא עוזר , הקול השני פשוט מדמם מבכי, היא לא מסוגלת יותר.

היא מכניסה את הסכין לתוך הבטן, נופלת, ושוקעת בדם שלה. בדם של עצמה.

וכואב לה. היא בוכה . והמילים האחרונות שהיו לה ' אני לא אוהבת להיות לבד , בודדה '.

" אור ירח מסנוור עיניים איך השארת אותי פה בודדה "