הלילה חלמתי שני חלומות שקשורים להפרעת אכילה.

בחלום הראשון חלמתי שאני הולכת לבית מרקחת כדי להישקל, ומגלה בהפתעה גדולה שאני שקולת 38, ואין מאושרת ממני! התעוררתי.

בחלום השני שחלמתי, וזה שבעצם אני כותבת בגללו את הפוסט הזה, חלמתי שאנחנו נוסעים כמה אנשים במכונית חזרה לכיוון הבית ואני מבקשת מאמא שנהגה לעצור בתחנת אוטובוס כדי שארד. לא סיפרתי לאנשים במכונית למה. הם המשיכו לנסוע אבל המשיכו להסתכל בי בחשדנות עד שיצאתי מטווח הראייה שלהם. ואני עמדתי בתחנת אוטובוס וחיכיתי. חיכיתי לאמבולנס שיבוא לאסוף אותי. ייקח אותי לאשפוז.

ואני מחכה ומחכה, ואז הפלאפון שלי מצלצל. אני עונה ומהצד השני מתנגנת הקלטה מבית החולים. נאמר בה שהאמבולנסים לא יהיו פעילים היום. גם לא מחר [הם אמרו גם את הסיבה, אבל הספקתי לשכוח כנראה] ואני הרגשתי את הגרון שלי משתנק, כי עכשיו אאלץ לחכות יומיים ארוכים. ומי יבוא להציל אותי עכשיו?

התעוררתי.

בטח הושפעתי מהלילה שפספסתי את האוטובוס האחרון הביתה מרמת-גן, או מהשביתה הכללית מלפני יומיים, אבל החלום הזה כלכך נכון לי [זאת המילה הכי מדויקת שהצלחתי למצוא בשבילו]...

אני לא רוצה להתאשפז, אל תבינו לא נכון. למרות שבתוך הראש המעוות שלי אני בהחלט מחשיבה את המעמד כאישור לכך שאני "רזה" או "אנורקטית". כאילו להיכנס לאשפוז אומר שהתקבלתי אל הבית שסגר את שעריו בפני כלכך הרבה זמן ועכשיו אני חלק. עכשיו אני מה שכלכך רציתי להיות [וזה לא שאי פעם הייתי שמנה. המשקל הכי גבוה שהייתי בו היה 49, משקל הכי מינימלי לפני תת משקל לגובה שלי].

פשוט... האמבולנס הזה והאשפוז הזה היו הכרטיס שלי להחלמה. להתחלה של חיים חדשים נטולי מחשבות טורדניות, כפייתיות, שנאה עצמית, כשלים פיזיים, סבל נפשי, וכל דבר אחר שההפרעה מביאה איתה.

וההצלה שהייתה אמורה להגיע פתאום לא מגיעה. מאחרת ביומיים. ואני שכל התקוות שלי היו תלויות בה פתאום נשארתי להתמודד לגמרי לבד.

אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להחלים או לא. כנראה שלא. אבל לפעמים אני מפנטזת על איך זה להיות בלי המחלה.

כנראה שהחלום הזה הגיע בגלל אתמול, שכלכך נאבקתי ביני לבין עצמי אם להרשות לעצמי לאכול פופקורן בקולנוע או לא [כי אם תשאלו אותי, חלק מהחוויה של ההליכה לבית הקולנוע היא אכילת פופקורן] ואחרי שקניתי פופקורן קטן ואכלתי אותו, במקום להתרכז בסרט התרכזתי ב"אומייגאד-מה-לעזאזל-עשיתי?!??!1" וניסיון נואש לספור את הקלוריות הארורות [למרות שכל היום צמתי בדיוק מהסיבה הזאת].

כשאוכל להצטלם בשקט, אעלה לכאן תמונה של הבטן שלי.

Andy.