אני כ"כ מתגעגעת אליהם. לכולם, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל לכולם.
אפילו אם הם לידי אני מתגעגעת, אני מרגישה תחושת ריקנות. איך היה עצוב בסוף האפטר פארטי, אני נזכרת, איך צרחנו ועשינו אחים וחלק בכו, ואני נדבקתי, וצחקנו,בכינו ושוב צחקנו... מדהימים.
מה אני יכולה לעשות? אני כ"כ מרגישה רע. פתאום גם אני לא רוצה חטיבה, פתאום באלי שמישהי תהיה לצדי...
כואב לי.
אני חושבת שאני היחידה שעוד מרגישה את הגעגוע הזה עמוק בפנים.
מה עברתי עם כולם כאן. שש שנים. זה הישג מדהים. הכרות ארוכה עם אדם שעדיין לא נגמרה, לילוש. וגם שיר, שאני שורדת איתה כבר שלוש שנים, גם כשאחרות היו החברות הכי טובות שלי זו בעצם היתה היא באמת.
כואב. שוב, שוב, שוב, שוב.
זה מעצבן אותי, אני מתחרפנת, למה אני לא יכולה לעצור את הזמן? שהכל ישאר כמו שהיה, שנהיה שוב כתה ו', ששוב תהיה מסיבת סיום, שהיא לא תגמר, שנחייך חיוכים גדולים לנצח. אני לא רוצה שהחיים ימשכו.
לא רוצה לגדול, רוצה להשאר צעירה לנצח, רוצה להיות פיטר פן 2. אחת כזו שתשאר ילדה לנצח!
כואב, כאב משונה שלא רוצה לעזוב אותי, למה את לא רוצה לעזוב, איך את יכול להנות ככה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
