איך אני יכולה לשמוח?
זה כבר לא יהיה אותו הדבר, לא נהיה אותה כתה, לא אותם הילדים, לא אותם החברים. ואני מרגישה כובד בגוף, לחץ באזור הלב, לחשוב על זה עושה לי רע. בחילה.
מזה בלי כולם? אולי בלי רומן? אולי בלי בר ש.? מה? לא יהיו יותר הילדים הסתומים כדי שיהיה אפשר לצחוק על הטמטום שלהם, לא יהיו יותר ילדים מעצבנים שיהיה אפשר לכעוס על המעשים שלהם? לא יהיה יותר על מי לבכות?
לא יהיה יותר כמו פעם!
אני לא יכולה לחשוב עליי בלי כולם.
כל אלה שאני כותבת עליהם כאן הם לא רק מהכתה!
אין יותר אופק הקופיפי והשעיר?
איך זה קורה? בלי יותר רועי שיצחיק אותי כשיחקה ילדים מבתי ספר אחרים?
אין יותר את ליקי שתחבק אותי גם כשאני לא רוצה?
אין יותר את התלתלים של נועה ק. כדי לשחק בהם באמצע השיעור?
אין יותר את אלינור בשביל רגעי שנינות מתפרצת?
אין יותר את לילוש בשביל לצחוק על הדברים הכי מטומטמים?
אין את שיר כדי להיות כ-ל הזמן ביחד?
אין יותר את שירן כדי לרקוד סתם ככה באמצע שומקום?
אין יותר את להב כדי להזכיר לעצמי עד כמה אני מכירה טוב את חברות שלי?
אין יותר את שלי עם הציור כלב החמוד שלה?
אין יותר את לינה כדי לומר למישהו שהוא מושלם?
אין יותר את דור כדי לבלגן לו את השער?
אין יותר את גיא כדי להביא לו סיכות?
אין יותר נועה לוי כדי לומר לה שהיא לא קשורה?
אין יותר את נוי בתור דוגמה לאדם האדיש ביקום?
אין יותר את סרגיי כדי לקבל מכות ואחר כך לסלוח?
אין יותר את עומר ש. בתור דוגמה למישהו עיוור?
אין יותר את גיא ו. בשביל לראות בן עם גולגול?
אין יותר את עדן בשביל לדבר על ספרים?
אין יותר את עומר ב. כדי לדבר על הארי פוטר?
אין יותר למצוא מיליון תחומי עניין דומים אצלי ואצל אלינור?
אין יותר את חן סתם כי משעמם?
אין יותר את מאי כדי לראות כמה תכונות של אותו בן אדם נוגדות אחת את השניה?
אז מה, אין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
